במאמר זה מבואר אלו בעלי נפש (בע"ח) מותרים באכילה ואלו אסורים באכילה לפי סדר זה:
1.בע"ח יבשתיים
2.דחית היתר אכילת חלק משרצי היבשה
3.בע"ח מימיים
4.דחית היתר אכילת חלק מבע"ח מימיים שאין להם סנפיר וקשקשת
5.עופות
6.שרצי העוף
חוקי היתר ואיסור אכילת חיות יבשה
ויקרא פרק יא
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:
(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:
זאת החיה… מכל הבהמה – בדברים יד נכתב "וכל בהמה …אתה תאכלו" ולא כתב שם חיה כלאמר חוק זה נכון בין לבהמה ובין לחיה.
אשר תאכלו – וכל שאינה כזאת אסורה באכילה.
אשר על הארץ – חוק זה מתיחס לחיות יבשתיות בלבד, להבדיל מהחיים במים ועופות שחוקיהם שונים.
(ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
כפי שמתואר בפסוק זה מותר לאכול כל חיה/בהמה שיש לה שלש תכונות:
- בעלת פרסות.
- שפרסתה שסועה לשנים ואינה אחידה כפרסת הסוס.
נכתב "ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל" ובלשון ספרי הנביאים (אע"פ שאינה ראיה במקרה זה מתאימה) "וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו" כלאמר שיסוע פרושו קריעה. בספר דברים (יד ו) נכתב "ושסעת שסע שתי פרסות" כלאמר חלוקת הפרסה לשתים היא השסע המדובר.
- מעלת גרה, כלאמר שחלק מתהליך האכילה שלה כולל העלאת מזון מהקבה ללעיסה חוזרת בפה. במקרה ויש מין שאינו ידוע האם הינו מעלה גרה, הדרך הראויה ביותר להחליט בענין היא לבחון בהסתכלות האם הוא מעלה גרה, כלאמר להסתכל האם בזמן שאינו מכניס אוכל מהחוץ לפיו ופיו ריק לפתע יהיה בפיו אוכל ויחל ללעוס (בדרך כלל תיווצר נפיחות בלחיים וניתן גם לראות כיצד הגרון נע לפני כן ומעלה את האוכל לפה)
במסורת ניתן סימן גופני חיצוני כדי לדעת האם הבהמה מעלת גרה והוא אי המצאות שיניים קדמיות בלסת העליונה (מקבילות לחותכות וניבים אבל טוחנות עליונות יש לכולן). מאידך גיסא, ישנם מעלי גרה טהורים כמו איילי המושק שיש להם ניבים בלסת העליונה ולכן אין לפסול חיה על סמך המצאות שיניים קדמיות בלסת העליונה.
סימן נוסף, בזמן ניתוח הבהמה ימצאו לה ארבע חלקי קיבה. הושט תתחבר לשק גדול (כרס), הכרס מחוברת לכדור קטן (בית הכוסות), כדור זה מחובר לכדור קטן נוסף (המסס/מסס) וכדור זה מחובר לקיבה בעלת מבנה של ירח-בננה שמחוברת למעי הדק. ארבעת הקיבות אינן תנאי מחייב ואין לפסול בע"ח שיראה מעלה גרה ויהיו לו פרסות שסועות אם ימצא כבעל שלש קיבות ולא ארבע, כמו שניתן ללמוד מהגמלים שהינם בעלי שלש קיבות ולפי הכתוב הם מעלי גרה וכך היא המציאות שהגמלים מעלי גרה.
לסיכום: כל החיות והבהמות שרגליהם מסתימות בפרסות שסועות לשתים (דברים יד) ומעלות גרה מותרות באכילה.
משום שיש סוגים רבים נכתוב רשימה חלקית:
כל סוגי בקר הבית והבר כגון תאואים גאור יאק ביזונים וכו'
כל סוגי כבשי הבית והבר
כל סוגי עיזי הבית והבר, צפירים, יעלים, סרו, גוראל, טאר, עבדקן.
כל סוגי הראמים
כל סוגי הבובאלים
כל סוגי הצבי
אילים (כולל פודו)
איילי מושק
גירפות אוקאפי, אנטילוקפרה, כבש המושק
שרץ הארץ
ויקרא פרק יא מא- מג:
(מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:
שרץ – כל בע"ח שגופו-ביטנו סמוכים או מונחים על האדמה (גם אם בזמן ריצה מתרומם מעליה) בין אם מחמת חוסר או קוצר רגליו ובין אם כתוצאה מכך שמבנה רגליהן הינו שפרקי האצבעות והקנה שאחריה מונחים ככף רגל אדם על האדמה, השוק מזדקף למעלה אך עצם הירך יורדת מטה לכיוון האדמה וגורמת לכך שלפחות האגן והבטן התחתונה צמודים לאדמה [כמו אצל עכברים או המכונים בימינו שפן ארנבון ארנבת וכו'(הם אינם ארנבת ושפן שבכתוב)]. בשרצים נכללים כל הזוחלים, חרקים לא מעופפים (פרוקי רגלים) וכן יונקים קטנים. צרוף ש'ר' מורה על חיבור דבר לכח המקיים אותו ובמקרה זה ישנה התאמה גם ללשון הנביאים (יחזקאל טז, ד) "ביום הולדת אותך לא כרת שרך" המתאר את חבל הטבור, לכן כשתיאר את בריאת המים כתב "ישרצו המים" שבע"ח אלו תמיד נמצאים בתוך הכח המוליד ומגדל אותם (ראה עוד להלן בדחית היתר אכילת שרצי הארץ).
השרץ על הארץ – להבדיל משני סוגי השרץ האחרים והם שרץ המים ושרץ העוף.
וכל השרץ…לא יאכל – בכתובים שלפני כן אמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" והיה ניתן לטעות שכל השאר טהורים ולכן יהיו מותרים באכילה. מורה כתוב זה שאע"פ שרק נבלות שמונת השרצים מטמאות לענין ביאת מקדש או קריבה לקודשים, לענין אכילה כל שרצי הארץ משוקצים ואסורים באכילה.
וכל השרץ ..על הארץ ..לא יאכל– בניגוד לשרץ העוף שהבדיל חלק ממנו לטהר, ובניגוד לבע"ח מימיים שכולם נקראים שרצים אבל אם יש להם סנפיר וקשקשת טהורים, בשרץ הארץ אסר את כולו ולא הבדיל ממנו לטהר.
(מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם:
כל הולך על גחון – מנחשי הענק ועד התולעים הקטנות.
וכל הולך על ארבע – מהתנינים ועד הלטאות והיונקים הקטנים שבטנם צמודה לאדמה כעכברים.
עד כל מרבה רגלים – אלו כל החרקים היבשתיים כלאמר שאינם מעופפים ואינם חרקי מים, נקראו כך משום שהינם בעלי יותר מארבע רגלים.
(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
(מד) כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
דחית היתר אכילת חלק משרצי ארץ
במסורת התירו אכילת חלק משרצי הארץ כדלהלן:
שו"ע יורה דעה פד ד'
"תולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ. במה דברים אמורים שלא פירשו מן הפרי, אבל פירשו מן הפרי אפילו לא הגיע לארץ אלא שמת באויר קודם שהגיע לארץ, ואפילו לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתו, או שלא פירש אלא על גבי הפרי או על הגרעין שבתוכו, או שפירש מפרי לפרי אסור. ויש אוסרים אפילו מת בתוך הפרי ופירש אח"כ. כל זמן שנמצא בתוך הפרי אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר."
מקור ההלכה: בבלי חולין סז
"אמר שמואל קשות שהתליעה באביה (בזמן שמחוברת לאדמה) אסורה משום "השרץ השורץ על הארץ". לימא מסייע ליה דתני חדא "על הארץ" להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא והא באביה והא שלא באביה לא אידי ואידי באביה ולא קשיא הא בפירא הא באילנא גופא דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ש"מ בעי רב יוסף פרשה ומתה מהו מקצתה מהו לאויר העולם מהו תיקו בעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו מתמרה לתמרה מהו תיקו"
דעת המסרת מבוססת על כך שהמילים "שורץ על" מיותרות והיה ניתן לכתוב 'שרץ הארץ'. לכן פרשו את המילים שורץ על הארץ כמחובר נע או נמצא על הארץ – כלאמר שמחובר על ידי שהוא נמצא בתוך צמח המחובר לאדמה או כמתואר במקרים שהובאו בשו"ע ובבלי דלעיל.
דחיה:
בבריאת בע"ח מימים נכתב "ישרצו המים שרץ נפש חיה", ואילו בבריאת בע"ח יבשתיים לא נכתב ישרצו אלא "תוצא", ככתוב "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה… ויעש אלהים את חית הארץ…ואת כל רמש האדמה למנהו" (בראשית א). לכן גם לא נכתב שנבראו בע"ח יבשתים מסוג שרצים אלא בהמה חיה ורמש. תואר שרץ ניתן לבע"ח יבשתיים רק בזמן המבול ככתוב "ויגוע כל בשר…ובכל השרץ השרץ על הארץ" (בראשית ז כא). סיבת הדבר משום שבתחילה לא היו בע"ח ארציים כאלו שביטנם/גחונם צמודי אדמה, מצב זה הינו תוצאת "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", כשם שבטרם חטא הנחש לא היה הולך על גחון (בראשית ג). לכן לא נכתב 'שרץ הארץ' משום שהארץ לא השריצה אותו כשם שהשריצו המים את שרציהם והתואר הנכון לקיומו הוא "השרץ השורץ על הארץ" משום שהבע"ח פועל את שריצתו על הארץ. כן יש ללמוד מהכתוב "עד כל מרבה רגלים", היה צריך להכתב עד כל מרובה רגלים או רב רגלים "מרבה" הוא תואר למי שפועל את הדבר כלאמר הוא עשה לעצמו ריבוי רגלים ולא כך נברא. לכן אין יתור במילים "שורץ על", ואין פרוש הכתוב 'השורץ על הארץ' שרק אחר פעולת השריצה על הארץ במובן של התפתחות בצמח בעודו מחובר לאדמה או כשיצאו הבע"ח מן הפרי יקבלו מעמד נבדל והגדרת שריצה על הארץ, אלא מציאות גופנית זו של חוסר רגלים או רגלים שלא מבדילות את הבטן ומעלה מהחומר עליו הוא מונח מתארת כי בע"ח זה עוות עצמו לשרוץ על הארץ, לכן זה תוארו השורץ על הארץ. לכן בשונה משרצי המים ושרצי העוף שיש בהם טהורים "כל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא" משום שמציאותו הינה התעותות שנגרמה מכח החטא שפועל בו (בענין בעיית החיבור לארץ ראה להלן בענין טעם סימני טהרה בפסקת העופות).
למעשה:
(א)בניגוד להלכה המקובלת יש לאסור את כל שרץ הארץ גם מי ששורץ בתלוש ולא יצא לאויר העולם.
(ב)אין צורך לבדוק פרות, ירקות, עלים, בשר ודגים בשולחנות אור וזכוכיות מגדילות. אם בבחינה עינית פשוטה לא רואים שרצים, ניתן לשטוף ולאכול ללא חשש איסור, אע"פ ויתכן שיש שם שרץ. לא נאסר מה שאינו ניכר בחוש כשם שלא נאסרו קרדיות שנמצאות בקמחים ושאר מיני חיים מקרוסקופיים, אע"פ שניתן לאמר שהם בעלי חיים וניתן להשיג את קיומם באמצעות מכשירים, אבל האיסור מוגבל למושג בחוש.
(ג) אם השרצים אינם פורשים בסתם שטיפה במים צריך להפרישם בדרכים המוכרות כמו השריה במי מלח חומץ סבון רותחים סינון וכו'.
חוקי היתר ואיסור אכילת החיים במים
(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:
(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:
(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:
(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
הורה בכתובים אלו שכל בע"ח מימים מותרים באכילה אם יהיו להם: (א) קשקשים (ב) סנפירים. אם אין להם חלקי גוף אלו אסורים. סנפירים הם כמקובל בימנו. כך גם דעת המסרת "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד ואלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירים הפורח בהן" (מסכת חולין פר' ג מש' ז). (כיון שמהם סנפיר וקשקשת מוסכם לכל לא הובאו כאן ביאור המילים ונכתבו להלן בטעם סימני הטהרה בפסקת העופות)
קשקש – בכתוב לא בואר מהו קשקש אך מסורת השמות בענין ברורה, שהקשקשים הן הלוחיות שמכסות את עור הדגים כעין השער ביונקים והנוצות בציפורים. אלא שישנן מספר שאלות בענין. (1)האם הם צריכים להיות מחומר קרני דוקא ולא מסוג של עצם. (2) האם הם צריכים להיות דוקא מנותקים מצד אחד. (3) האם הם צריכים לצמוח דוקא מתת העור. (4) האם הם צריכים להיות דוקא גלויים ולא מכוסים. (5) האם הם צריכים להיות דוקא חומר הצומח מן העור ולא העור עצמו. כדי להשיב נבאר מספר דברים להלן:
(1) ישנן מספר אפשרויות במבנה הלוחיות, צורתם ושינוים מסוימים בתרכובת החומרים מהן הן בנויות גם בדגים שמקובלים כטהורים על כולם (בעלי קשקשים שצד אחד נפרד מהעור). דבר זה דוחה את האפשרות שדוקא סוג מבנה או תרכובת מסוימת הינם קשקשים.
(2) דג החרב בצעירותו הינו בעל קשקשים חוץ עוריים כשרים ובתהליך גידולו משתנה צורתם ומתכסים בשכבת עור נוספת שמסתירה אותם. בנוסף בחלק מדגי הטונה מלבד קשקשים חוץ עוריים יש קשקשים שמכוסים בשכבת עור. במסרת הובאה ונפסקה להלכה הבריתא (חולין סו)"סנפיר וקשקשת במים – תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיאן ה"ז מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס ה"ז מותר". כלאמר לשיטת המסורת אין הכרח שקיום הקשקשים יהיה בכל זמן קיומו של הדג –"אין לו עכשיו ועתיד לגדל" וגם לא בכל מקום –"יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מין המים" אלא די שיהיו "במים" ואפילו לזמן מועט. מעבר לכך הבריתא כוללת בדוגמאות את דג החרב והטונה מכונים בשמות כספתיאס ואטונס ובגרסאות מסוימות נכתב טונס. ביונית של זמנינו נקראים כסיפיאס וטונוס.
צירוף המציאות בדג החרב והטונה עם הנכתב בבריתא ובמשנה מעלה גדר רחב יותר של מהם קשקשים שמטהרים בע"ח מימים. הגדר ל "כל אשר לו… ו קשקשת" מתקיים בשתי תכונות (א) שמערכת העור של אותו בע"ח מימי תהיה כזו שמגדלת קשקשים, כעין תכונת עור היונקים לגדל שער או תכונת עור הציפורים לגדל נוצות ואין זה משנה באיזו שכבה מהעור. (ב) לפחות קשקש אחד שגדל מעורו ומוציא לפועל את התכונה. לכן לא הוצרך בבריתא שיהיו קשקשים בכל עת ובכל מקום על גופו של בע"ח מימי ולכן גם המשנה (דלעיל) התירה אותו בקשקש אחד או שנים אע"פ שרב ככל גופו נכנס בגדר 'אין לו קשקשת' ואין זה משנה אם: (א) דבוקים לעור לכל אורכם או בעלי צד נבדל ממנו. (ב) מתת העור או משכבתו החיצונית. (ג) גלויים או מכוסים ובלבד שיהיה זה חלק מעורו. (יקל להבין הוראה זו בהבטה על דרך השלילה ולראות שעור היונקים או הציפורים אינו מגדל קשקשים לא תת עורים ולא דבוקים וכו' ולכן עצם גידול הקשקשים לסוגיהם על ידי העור ולא משנה באיזו דרך כבר מכניס את אותו בע"ח תחת הגדרת הכתוב "אשר לו… קשקשת".)
[גם מחבר ה'נודע ביהודה' וחלק מקהילות ישראל עוד קודם לפסיקתו החשיבו סוג של דג חידקן 'שטירל' (ממנו וסוגים אחרים של חידקנים מכינים את הקוויאר השחור) כדג טהור אע"פ שאין לקשקשיו צד משוחרר ואינם מתקלפים בקלות, מה שלא תואם את הדעה היותר מוכרת בימינו אודות מהו קשקש כשר.]
(3) תלמוד בבלי (חולין סו ב) "תנן התם (משנה נידה ו ט) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". לאור דברי משנה אלו שאלו "מכדי אקשקשת קא סמכינן, ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר" – כלאמר, כיון שכל מי שיש לו קשקשים יש לו גם סנפיר אבל הפוך לא, נמצא שסימן הכשרות היחיד הינו קשקשים ואין צורך לכתוב בתורה גם סנפירים. ניסו להשיב על שאלה זו כך:
"אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפי' דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת" – כלאמר שאם היתה התורה כותבת רק קשקשים היינו טועים לחשוב שקשקשים הם סנפירי הדג והיינו מתירים דגים טמאים, אלא שתשובה זו נדחית.
"והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא? דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש" שאלו ועדין מנין אנו יודעים שקשקשים הינם אותם לוחיות של עור הדג ואין כונת המילה קשקשת למה שמוכר לנו כסנפיר? והשיבו שכתוב ושריון קשקשים הוא לבוש. נמצא שקשקש הינו סוג של לבוש ולא כלי התנועה של הדג.
"וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר" לאור הפסוק שהובא לעיל שממנו ברור שהקשקשים הם חלק ממערכת הכסות של הדג וממילא מובן שהם חלק הגוף הנקרא קשקשים כמקובל, נמצא ששבה השאלה מדוע צריך לכתוב סנפיר הרי לא נתעה בכך שהקשקשים הם הסנפירים שאינם אברי לבוש אלא איברי תנועה.
"א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר" – השיב על כך רבי אבהו שסיבת כתיבת סימן הטהרה סנפירים נכתב רק לצורך הרחבת הידע ואכן לא היה הכרח לכתוב סנפירים כסימן לטהרה.
אבל יש להשיב שבניגוד לטענת המשנה (נידה ו) ותשובת רבי אבהו תשובת השאלה היא שהכתוב פרט את סימן הסנפיר משום שיש בעלי קשקשים שאינם בעלי סנפיר (כהנחה הראשונית של הסוגיא שאם נכתב סנפיר אז יש בו צורך בהבחנה המעשית. הנחה זו מתאימה לכך שאלמלא כתב פרסה שסועה היו הגמל וכו' נכללים בטהורים ואלמלא כתב מעלת גרה היה החזיר נכלל בטהורים. לכן כתיבת שלשת הסימנים הכרחית להבחנה מעשית ולא רק לצורך ידיעה רוחנית). כפי שבואר לעיל אין הגדרה חומרית או צורת גידול הכרחית לקשקש, ויש לקשקשים שבודאי כשרים מבנה חומרי, צורני וגם דרכי גדילה שונים. נמצא שהמאחד ביניהם הינו הבחנת העין במבנה של לוחיות קשות שהינם חלק ממבנה העור. לפי הבחנה זו ישנם בעלי קשקשת שאינם בעלי סנפיר כגון התנינים נחשי וצבי הים ולכן הוכרח הכתוב לפרט את סימן הסנפירים. לגבי היות התנינים בעלי קשקשים ניתן להביא סיוע מהכתוב ביחזקאל "התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו…..והדבקתי דגת יאריך בקשקשתיך" (יחזקאל כט. לשון ספרי הנביאים אינה תואמת בהכרח את לשון התורה ולכן לא הובא כתוב זה כראיה מוחלטת) וכו'. בודאי שלשיטת התלמוד שהפסוק משמואל "ושריון קשקשים הוא לבוש" מהווה ראיה למהו קשקש יש לאמר שפסוק זה מיחזקאל צריך להוות ראיה לכך שתנין הינו בעל קשקשים, ומכאן שקשקש תת עורי, קשקש כחלק ממבנה העור, וגם קשקש דבוק לכל אורכו הינם קשקשים.
לגבי השונות המסוימת בקשקשי הצבים והתנינים ובפרט ביחס לשונות קשקשי הנחשים שאינם כי אם כפלי עור נוקשה והרבה יותר רחוקים מתכונת קשקשי הדגים הכשרים. יש ללמוד מהגמלים והחזיר שגם בהם סימני הכשרות אינם מושלמים. למרות שהכתוב החשיב את הגמלים מעלי גרה והינם מעלי גרה בפועל, קיבתם מחולקת לשלשה מדורים ולא לארבעה כפי שמחולקת אצל רוב או כל מעלה הגרה הטהורים. גם החזיר אע"פ שהחשיבו הכתוב לשוסע שסע שתי פרסות, בזמני ריצה מצטרפות לפרסתו השסועה שתי אצבעות אחרות ויוצרות כעין כף רגל בעלת ארבע אצבעות והיה ניתן להכלילו בקבוצת "כל הולך על כפיו" ולא בשוסעי "שסע שתי פרסות". כך גם להפך למעט החריגים (גמל ארנבת שפן וחזיר)הכלל הינו שכל מעלה גרה גם מפריס פרסה שסועה וכל מפריס פרסה שסועה גם מעלה גרה. כלאמר סימני הטהרה תומכים זה את זה. סיבת הדבר הינה שככלל או שנפש אותו בע"ח טהורה או שהיא טמאה ולכן או שיהיו בו כל סימני הטהרה או שלא יהיו כלל. מאידך גיסא אם יהיה בו רק סימן אחד המורה על תיקון צד אחד בנפש אותו בע"ח, יהיה סימן זה שונה וצורתו לא מדויקת כצורתו בבע"ח הטהורים משום פגימות וטומאת אותה הנפש המתגלה בסימן הטהרה האחר שחסר ממנה (עיין להלן טעם סימני הטהרה בחלק טהרת העופות). לכן נחש צב ותנין שהינם בע"ח טמאים ,מגדלים קשקשים שונים מקשקשי הטהורים אבל עדין נכנסים תחת שם קשקשים הכתובים בתורה.
סיכום:
1.המילה קשקש הינה מילה שכוללת בתוכה פרטים רבים מצד מבנה החומר, צורתו ודרך גידולו, אבל הצד השוה בכולם הינו : (א)גדלים כחלק ממבנה העור (ב)נראים כלוחיות קשות. הכרעת קיום הקשקשים תלויה בהבחנת העין.
2.כל בע"ח מימי שיש לו סנפירים וגופו מגדל לוחיות בין אם הן מנותקות מצד אחד וניתנות לקילוף או דבוקות לעור לכל אורכן בין אם הן תת עוריות או גדלות מחלקו החיצוני של העור או גדלות מצידו הפנימי של העור הרי הוא בכלל מי שיש לו קשקשת, טהור, ומותר באכילה.
3.הכרישים ודומיהם (יתכן שכל סוגי דגי הסחוס) אע"פ שניתן לחוש את 'קשקשיהם' בחוש המישוש, יש לטעון שכיון שאינם מושגים בחוש הראיה ועורם נראה חלק אין לקראם בעלי קשקשים. זאת משום שתחושת החיספוס או הדקירה בהנעת יד על עור כריש מזנבו לראשו תפורש במחשבת האדם כקוצים או חיספוס ולא כעור מקושקש. היחס לעורו כמקושקש יבוא רק כתוצאה מהבחנת חוש הראיה דרך מקרוסקופ, וככלל דרישת החק תתיחס למושג בחושי האדם ללא אמצעים מיוחדים.
- יש להבחין כי ישנם כללים גופנים לבע"ח וכלל למבנה העור של סוגי הכללים. יש כלל לעור היונקים והוא כולל גידול שיער, כלל לעור הציפורים שכולל גידול נוצות, כלל לעור הדגים שכולל או חסר גידול קשקשים וכלל לגוף פרוקי רגלים (חרקים) שהסרטנים ודומיהם כלולים בו, והוא גוף שעשוי מקופסא קשה שלעיתים בנויה ממספר לוחות איך אין זה עור וקשקשים. לכן אע"פ שלחלק מהסרטנים והחסילונים וכו' ישנו גוף שבמבט פשוט מדי יש מי שעלול לטעות כי הינו בעל קשקשת משום נראותו כבעל לוחות קשים, אין לראות זאת כקשקשת שכן אין זה מבנה של עור וקשקשים כי אם קופסא שמכילה את גופם והיא סוג מבנה שונה שאינו עור וקשקשים כי אם השלד שלהם וזהו מבנה תואם של הקבוצה שנקראת חרקים (פרוקי רגלים). גם מבחינה כימית סוג החומר שבונה קופסא זו שונה לחלוטין (כיטין ושומנים בדומה לגוף החרקים) בעוד שבשאר בע"ח העור בנוי בעיקר מתרכובות חלבונים (קרטינים) וחומר גרמי.
5.לגבי סנפירים, גם כאן ניתן ללמוד מתוך הבחנה בכללי מבני הגוף השונים בין סוגי הבע"ח. כשם שלציפורים יש כנפים ולבע"ח היבשתיים רגלים וידים, כך בע"ח מימיים גפיהם שונים והם הסנפירים כמוכר וכידוע. לדוגמא התנין כיון שהינו בע"ח שאינו מימי לחלוטין, ניתן להבחין שיש לו רגלים וידים ושזנבו דומה לזנב שאר ה'לטאות'. כך לגבי צבי הימים שאינם בע"ח מימים לחלוטין אזור חיבור הגפים לגוף נראה כמבנה ידים ורגלים של בע"ח יבשתיים, כך גם מבנה העצמות שבגפיהם (בשונה ממבנה עצמות סנפירי דגים) ויש להם זנב שאינו סנפיר. לכן גם אם יש תוספות עור מסוימות על זנב התנין או מראה סנפיר לחלקם החיצוני של גפי צבי הימים אע"פ שמסיעים לשחיתם במים לא יחשבו אלה לסנפירים, כשם שלא נחשיב את רגלי הברוזים לסנפירים משום קרומי השחיה שבינהם אלא מבנה גפיהם יובחן כרגלים.
דחית היתר בע"ח מימים טמאים החיים במים שאינם נובעים
במסורת דרשו את הפסוקים, הוציאום מפשוטם (חולין סו-סז) ולמדו בשיטת כלל ופרט וכלל או ריבוי ומיעוט וריבוי, שמי שנדרש לו סנפיר וקשקשת הוא רק מי שחי בכעין ימים ונחלים שהם מים נובעים. אבל מי שחי בכלים או בורות שיחין ומערות, מכיון שאין אלו מים נובעים, מותרים באכילה אף כשאין להם סנפיר וקשקשת כל עוד לא יצאו אל מחוץ לכלי המים.
שו"ע יורה דעה פד הלכה א
"שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת. לפיכך שוח' ושותה מהם ואינו חושש לשרצים שבהם אם יזדמנו לתוך פיו. ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורים ומסתמא אין לחוש שמא פירשו אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים"
יש לדחות את דרשת המסרת:
ראשית משום המילה "נחלים". נכתב "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים" משמע שלא היו מים בנחל. כן נכתב "אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע" ונכתב "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" כלאמר איתנו של הנחל היא זרימת המים שבו אבל יש גם נחל שאינו איתן ואין בו מים. כתובים אלו תואמים את המציאות המוכרת שיש נחלים שזמן מה אחר סיום עונת הגשם אין בהם מים משום שאין בנחלים אלו נביעות מים תת קרקעיות אלא המים שבהם הינם מי גשמים שנאספו ולאחר מכן זרמו למקום נמוך יותר נספגו באדמה והתאדו. לכן יש לדחות מהמילה "נחלים" את הנדרש שאיסור מי שאין לו סנפיר וקשקשת חל רק על בע"ח מימיים שנמצאים במקוה מים נובעים.
מעבר לכך מבלי להכנס לפרטי יחסי 'כלל ופרט', כאשר נכתב כלל הוא כולל את הכל ואין יתור המילים המפורטות ביחס אליו מצמצמות אותו אליהן כי אם כאשר יכתב הכלל בצימצום אליהן כגון "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", צומצמה הוראת כל חלב – לשור כשב ועז. כך גם אם יש סיוג לכלל מהוראות אחרות. אבל בנדון דידן הכלל לא נכתב בצורה מצומצמת לפרטים כגון 'סנפיר וקשקשת במי ימים ונחלים' לכן רבוים אינו מצמצם את המילה "מים". לכן יש ללמוד שההוראה היא כפי שנכתב "כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא יב), כלאמר כל בע"ח מימיים בכל סוגי מים שאין להם סנפיר וקשקשת טמאים. כך גם הורה בספר דברים פרק יד פס' ט-י "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם" ללא סיוג לסוג מים מסוים.
חוקי איסור והיתר אכילת העוף
ויקרא פרק יא
(יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:
(יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:
(טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:
(טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:
(יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף:
(יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:
(יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:
הכתוב ציין רק את שמות העופות הטמאים ועל פי זה היינו צריכים לדעת שרק הם הטמאים וכל השאר טהורים. אבל מסורת השמות לא באמת ברורה והשמות המקובלים בימינו הם הערכות בלבד ולא ניתן להסתמך עליהם. בהתאם לכך יש לשאול :
- כיצד בזמנינו נדע מי עוף טהור ומי עוף טמא.
- הכתוב אומר "ואת אלה תשקצו מן העוף", כלאמר פרשיה זו מתיחסת דוקא לעופות. עוף נקרא כך משום יכולת התעופה ככתוב "ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" "ציפור כנף אשר תעוף בשמים". כך גם עולה מהמסרת שדרשה שלשרצי העוף יהיו כנפים חופות רוב אורך ורוב היקף. תנאי זה לא הוזכר בכתוב, אבל כיון שנכתב "שרץ העוף" צריך שיהיה יכול לעוף ואם לא אי אפשר לקוראו עוף. לכן אע"פ שמבחינה ביולוגית או במראה ניתן להבחין שהוא מין חגב, הוא איננו שרץ עוף. כך גם בציפורים, מי שאין לה יכולת לעוף אע"פ שניתן לקראה ציפור אי אפשר לקראה עוף. בהתאם לכך יש לשאול מה משפט ציפורים כגון היען שאינן יכולות לעוף?
בספרא שמיני דרשו "מה ת"ל למינהו למינהו ארבע פעמים, שיכול אלו יהיו אסורים והשאר יהיו מותרים ת"ל למינהו למינהו ריבה הא כיצד הריני למד מן המפורש מה הנשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל, אף כל כיוצא בו אסור, מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק ואצבע יתירה וקורקבנו ניקלף ואין דורסים ואוכלים אף כל כיוצא בהם מותר". תכונות גופניות אלו שתוארו בספרא כמצויות בטהורים וחסרות בטמאים מתארות עופות טמאים כעופות טורפים, כמבואר מעט להלן: הקורקבן שאינו נקלף מצוי באוכלי הבשר שקיבתם פועלת עם מיצי קיבה לעיכול בשר, ואילו קיבת הצמחונים/ אוכלי זרעים בנויה כמגרסה מכנית, משריר חזק לצורך מעיכה וריסוק ועור קשה וגס מבפנים שעוטף אותו שלא יפצע בזמן ריסוק הזרעים ושבריהם הקשים וחדים. הזפק נועד להשרית הזרעים לצורך ריכוך והמסה מקדימים לפני הריסוק מה שלא נדרש לאוכלי בשר לצורך עיכולו (למרות שיש גם אוכלי בשר בעלי זפק). אצבע יתירה (אצבע קדמית אמצעית ארוכה ביחס לשאר האצבעות) נדרשת למי שצריך לשוטט על האדמה כדי לחפש את מזונו שהינם חלקי צמחים וחרקים. חוסר אצבע יתירה מתאימה בעיקר לטורפים – הדורסים מפני שהאצבע אינה מותאמת לדריסה וכן משום שהם בעיקר עפים כדי למצא את טרפם ושאר הזמן עומדים או יושבים על ענפים סלעים וכו' (יש גם טורפים בעלי אצבע יתרה). דריסה – נכתב במשנת סוגיא זו (חולין מב) "ודרוסת ארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגסה בעוף הגס", כלאמר משמעות דריסה היא פציעה או הרג על ידי צפורני ידו של הטורף כנעשה על ידי העופות המכונים 'דורסים' (כך מבואר שם שדריסה הינה רק בציפורני יד ולא בנשיכה וכד', "אמר אביי נקטינן אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא, אין דרוסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא" חולין נג . עוד בענין הדריסה ראה הערה בסוף המאמר). דרשת ארבעת הסימנים אינה כפשוטו של מקרא ויש לראותה כדברי הרמב"ם בענין דרשות, הפסוק משמש לסמוך עליו חוק שהיה מקובל אצלהם. אבל כשנבחן בכתוב את טענת המסורת לשלול עופות טורפים נראה שהדבר נכון, ושיש לראות כל עוף שתזונתו מבוססת על בע"ח ולא על צומח או חרקים כעוף טמא, כדלהלן:
בראשית הדברים – (בראשית פרק א כט -לא) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" כשהכל היה טוב מאד בטרם "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ניתנו לאדם לחיות לעופות ולכל נפש חיה ארצית לאכול רק צמחים. לאחר שחטאו והורחקו הכל מאת האל, קטנה איכותם הרוחנית ובהתאם לכך השתנו גם החומר והטבע בכלל וגופות האדם החי והצומח בפרט. הדבר מתואר בשינוי מאדם שיכל שלא למות לאדם שימות בודאי, מאדם שחי כאלף שנים לאדם שחי כארבע מאות שנים ואחר כך כמאתים וכו', מאדמה שמצמיחה והצומח כולו טוב "כל ירק עשב לאכלה" "מכל עץ הגן אכול תאכל" לאדמה שמצמיחה בקושי ודברים שאינם ראוים למאכל "ארורה האדמה…בעיצבון תאכלנה…וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפך תאכל לחם". התמעטות איכות הרוח והחומר המשיכה עוד ועוד וכשם שהשינוי חל באדם בדומם ובצומח כך גם בחי. לכן כשיצאו מן התבה התחדשו חוקים ביחס לחי ככתוב (בראשית פרק ט ב-ד) "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". מעבר לכך שנתן האל את בעלי הנפש לאכילת האדם גם ביאר ש "אך את דמכם לנפשתיכם אדרש", אבל את נפש הבהמה אינו דורש ודמה כאילו הותר ויכולה חיה להרוג חיה אחרת. אלא שבניגוד לאדם שניתנו לו בעלי הנפש לאכלה לא נכתב שניתנו בעלי הנפש הארצים והעופות לאכלה לבעלי נפש אחרים. לכן ככלל בע"ח יבשתיים טהורים אינם טורפים ואוכלים בשר אבל בעלי הנפש שגברה בהם מציאות החטא השתנו ממציאותם הראשונה כצמחוניות לחיות טורפות. לכן כונו בעלי נפש אלו "טמאים" ו "שקץ" ובדברים יד נקראו תועבה ככתוב "לא תאכל כל תועבה". לכן יש להבין שכשם שחיות הארץ הטהורות הן החיות שלא גבר בהן החטא ונשארו צמחוניות, כך גם בציפורים, הטהורות הינן מי ששמרו את תכונתן הראשונית ונשארו צמחוניות, והטמאות הן אלו שגבר בהן החטא והפכו לטורפות. דבר זה יוסיף להתבאר להלן בתשובת השאלה השניה.
כדי להשיב על השאלה השניה, הכרחי לבאר מעט מטעמם של סימני הטהרה.
סימני הטהרה בכל הבע"ח הטהורים חיות עופות ודגים מגלים על תכונות ה"נפש חיה" משני צדדים (א)תכונת הגבלת החיבור אל הכח המבדיל מהאלוהות ומהשפעת הכח המבדיל עליה. (ב) תכונת יכולת הכרה והתיחסות של נפשות חיה אלו לאלוהות.
במציאות החומרית, האדמה הינה החומר העיקרי דרכו מתגלה ומתפשט הכח שמסתיר ומבדיל מהאלוהות. דבר זה נגלה בשיפוט וענישת האדמה בזמן שנענש האדם על חטאיו כי היא גורמת החטא, ככתוב "ארורה האדמה בעבורך" וכן "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" "גפרית ומלח שריפה כל ארצה… על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת" ועוד כתובים רבים. מאידך גיסא השמים הינו החומר דרכו מתגלה ומתפשט הנהגת האל את עולמו ככתוב "וראית את השמש ואת הירח.. כל צבא השמים….אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים…ואתכם לקח ה'.. להיות לו לעם נחלה" וכן "והנה מלאכי אלהים עולים וירדים בו… אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" "גפרית ואש מאת ה' מן השמים" "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים" וכו'. בהתאם לכך יובנו סימני הטהרה.
בבהמות הארציות:
פרסה– הפרסה כחומר מת העוטף את רגל הבהמה מבדילה אותה מהארץ ומצמצמת את השפעת האדמה בה. כעין זה ניתן ללמוד מהכתוב "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" אבל אם אינו מקום קודש לבוש נעל (פרסה) להיבדל ממנו. מעבר לכך שהתגברות כח האדמה בחי הוא הגורם לחטא, הוא גם הגורם לתכונת ההרג וזה טעם הכתובים "אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" "כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה" לכן ככלל מפריסי הפרסה הינם צמחונים ולא הורגים ואוכלים בשר (לגבי השסע אין צורך בביאורו כי אינו נדרש לענין)
העלאת הגרה – השם גרה מלשון גר, כלאמר אדם שעזב את מקומו והתישב במקום אחר. כך תכונה מיוחדת בבהמות אלו שמוציאות את האוכל ממקומו בקיבה אל הפה. קרא לפעולה בלשון העלאה משום שמקום הפה גבוה ממקום הקיבה. אלא שיש לראות שיכל לאמר ומגיר גרה בבהמה ככתוב "והוא גרה לא יגר", אבל השתמש בלשון העלאה ללמד שתכונה גופנית זו מורה כי נפשות בע"ח אלו מכירות באל עליון, בהיותו משפיע מזונן ומעלות לו את חלקו. תכונה זו הינה כהקרבת העומר, שתי הלחם, ראשית הדגן וכו' שבטרם יקח האדם לעצמו יכיר בבעלות "רוכב שמים" על המזון (כעין זה תיקנו במסרת לברך לפני אכילה ושלשה שאוכלים כאחד לדבר בתורה כדי ליחס את המזון והחיות הבאה ממנו לאל ככתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מצא פי ה' יחיה האדם". למען הסר ספק אין בכתוב ציווי לברך לפני או אחרי האכילה ואין זה המקום לבאר).
בדגים:
קשקשת – צירוף קש' בונה עוד מילה אחת בכתוב והיא 'קשות' ככתוב "ואת הקשות אשר יסך בהן" (שמות לז, טז), כלאמר תפקיד הקשות הינו לסוך ולכסות על הלחם מלשון "וסכת על הארן את הפרכת" כסוכה שמכסה ומגנה, (לשון "נסך שכר" גם הוא מלשון סיכוך ולא מלשון יציקת נוזל, ואין זה המקום לבאר) כך הקשקשים מסוככים ומגנים על הדגים מן הכח המבדיל הלבוש במים (כעין הפרסה בבהמה).
סנפיר – הסנפירים נותנים אפשרות עילוי אל מחוץ למים כלפי השמים, ומורים בכך על יכולת נפשות בעלי הסנפיר להתיחס לאל, כעין העלאת הגרה בבהמה. הדבר מובן לפי צרופי המילה סנ- נף – פר, נף – מורה על דבר עולה אך חוזר מטה כעין תנועת הכנף וכתנופות הקדשים שאינן עולות למזבחו, אלא מעלה ומוריד וניתנות לכהנים ככתוב "לכל תנופות בני ישראל נתתי לך ולבניך איתך" (במדבר יח), כך הדג עולה אל פני המים או קופץ מהם החוצה אך יורד אליהם חזרה. צירוף 'פר' מורה על כח שנחלק מהכח בו היה כלול לקיום נבדל כגון פרו ורבו- הבדילו חלק מעצמכם להתרבות, פרי ופרח שנחלקים ממקורם בגוף העץ וכו' (השימוש במילה כח ולא במילה חיות בא לתאר את רוח אלהים בהתיחסות לכלל דרגות גילויה השונות משום שהמילה חיות שייכת דוקא מדרגת חי ומעלה ולא בדרגות תחתונות). כך בדגים בכח הסנפיר הם נחלקים מהמים שהם יסוד חיותם ככתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה".(לגבי צירוף האותיות סנ אין זה המקום לכתוב)
בעופות ושרציהם:
בעופות לא נכתבו סימני טהרה משום שעצם היותם מעופפים בשמים כולל את הבדלתם מהכח המבדיל מהאל (ארץ) ואת התיחסותם להתפשטות כח האל במציאות כאחד (השמים). לכן אין צורך שיהיו בהם סימני טהרה מעבר לכח התעופה שהוא סימן טהרתם. כן יש ללמוד שכח התעופה מטהר, מכך שבשונה מהשורצים על הארץ שכולם טמאים, כיון שלשרץ העוף יש יכולת תעופה יש לו אפשרות להיות טהור. אבל יש להבחין שבשונה מן העוף שיכולת התעופה לבדה מטהרת אותו, כיון שגוף שרצי העוף מונח על הארץ ורב חיותו בתחום השפעתה, גובר עליו כח הארץ לטמאו. לכן כדי שיהיה טהור צריך שיהיה בו תוספת של כח הבדלות מן הארץ והשפעתה עליו שהוא הניתור באמצעות הכרעים. לכן נכתב "כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", השתמש במילה ניתור ולא פסיחה משום שצירוף נ'ת' על שורשי המשנה שלו מורה על הבדלת דבר ממקום גידולו (כגון – נתח -הבדלת אברים מהגוף, נתך -הבדלות טיפות המים מחיותם במים אשר מעל לרקיע, נתק – "ונתוק וכרות" לכן פרשו במסרת נכונה, שנגע הנתק מתגלה בנשירת השיער אע"פ שנשירת השיער לא נכתבה במפורש). הוסיף להורות "על הארץ" לבאר מאיזה מקום גידול הוא נבדל בכח הכרעים, כיון שכח התעופה מורה על היות יסודו שמימי (שלשת הימים הראשונים במעשה בראשית הינם שורש לשלשת הימים השניים בו לכן ביום הראשון "יהי אור" וברביעי "יהי מאורות" וכו', לכן נבראו העופות ושרציהם ביום החמישי כהמשך בריאת הרקיע ביום השני) בעוד היותו שרץ מורה על היותו ארצי, ביאר שנטהר משום שהכרעים מבדילות אותו מהארץ והשפעתה.
לכן ככלל כל ציפור מעופפת היתה צריכה להיות טהורה וכך היה בזמן נח ככתוב "גם מעוף השמים שבעה שבעה" (בראשית ז, ג) ולא הורה שבעה שבעה מהעוף הטהור ומשאיננו טהור שנים שנים, כפי שהורה בחיות הארץ שמן הטהורות יקח שבע שבע ומן הלא טהורות יקח שתים שתים משום שכל העופות עדיין היו טהורים. אלא שעם התגברות החטא והסתר פני האל (ככתוב "לא ידון רוחי באדם לעלם" וכו' וכן בכתובים נוספים) החל תהליך הטמאות בבע"ח. כך מובן מהכתוב על בע"ח יבשתיים, שבזמן המבול נכתב עליהם "אשר איננה טהרה" "אשר לא טהרה היא" ולא נקראו טמאים, ואילו לאחר מכן מכנה אותן הכתוב בתארי טמאה שקץ ותועבה. כך גם העופות, אע"פ שבזמן המבול כולם היו טהורים, מעוט מהם גם כן נטמא כנכתב "ואת אלה תשקצו מן העוף", אך עדין סתם ציפור מעופפת טהורה היא. כך יש ללמוד גם מהפרש הניסוח, בעוף כתב "ואת אלה תשקצו מן העוף" ובשרץ העוף כתב "כל שרץ העוף…שקץ הוא לכם אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" כלאמר כל העופות טהורים למעט הנכתבים שחרגו ואילו בשרץ העוף כולם משוקצים למעט אלו שחורגים. בדומה נכתב במסרת "תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין" (בבלי חולין סג ב).
לכן כיון שתכונת תעופת העופות היא טעם היותם טהורים והיא סימן טהרתם כעין הפרסות והגרה בבהמה, ציפור שאין לה אפילו יכולת תעופה מועטה טמאה היא.
העולה עד כאן שישנן שתי סוגי ציפורים טמאות, (א)טורפות (ב)שאינן יכולות לעוף.
אבל גדר העופות הטמאים משום תכונת הטריפה דורש דיוק.
ראשית יש לראות כעוף טמא ללא צורך בבחינות נוספות כל עוף טורף למרות שאינו דורס ברגליו (דבר זה גם קרוב לדרישת המסרת לאסור גם עופות שאינם דורסים אלא אם כן יש בהם מן הסימנים שנכתבו לעיל). בהתאם לכך נאסרים כל העופות הטורפים החיים סביב מקואות מים המצוים ביבשה (אגמים נחלים) או בימים, בין אם עיקר מזונם דגים ושאר בע"ח מימים או שניזונים מדו-חיים ובע"ח יבשתיים, אע"פ שרובם אינם משתמשים ברגליהם לא לציד ולא כאחיזת נגד אלא הורגים עם מקורם או בולעים את טרפם חי. גם אין סיבה לחלק בין עופות שאוכלים רק דגים ובעלי חיים מימיים לאוכלי בע"ח יבשתיים, משום שגם בע"ח מימיים הינם בעלי נפש ככתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה". בנוסף נדרש לעופות אלו טבעים של טורף ומערכת עיכול של טורף ולא של צמחונים ותצפיות מראות שבזמן שאין להם בע"ח מימיים הם ניזונים מבע"ח יבשתיים.
יש לצמצם את הגדרת עוף טורף ולהבדיל בין עופות שאוכלים בשר יונקים, עופות, בע"ח מימים, זוחלים ודו-חיים, לעופות שאוכלים חרקים (כולל חרקי מים). הראשונים הם הטורפים והשניים אינם נכללים בטורפים. הסיבה שאין להחשיב את אוכלי החרקים בטורפים היא משום שככלל כל הציפורים אוכלות חרקים מי יותר ומי פחות אפילו תורים ויונים שעולים למזבח ואין ספק בטהרתם. מאידך גיסא כשטבע הציפור לאכול בעיקר חרקים ולא אוכל צמחוני יש לבדוק שאינה משלבת טריפת בע"ח שאינם חרקים באופן תדיר במזונה, ואם כן יש לראותה כטורפת וטמאה.
עוד יש לצמצם את גדר הטומאה כתוצאה מפעולת הטריפה, ע"י הבחנת המציאות שרבות מן הציפורים שניתן להגדיר כצמחוניות או כלא טורפות, ככל והן גדולות דיין ימצאו הורגות ואוכלות בע"ח קטנים לעיתים. לדוגמא תרנגולי הבית לסוגיהם שאין מערער על טהרתם לאכילה, לעיתים טורפים ואכלים עכברים, לטאות וכו' (דבר זה אינו חריגה או התעוותות בטבעם כתוצאה מגידולם בידי אדם תכונה זו קיימת גם בתרנגולי הבר לסוגיהם).
מכך שהתרנגולים ועוד מינים שמקובלים במסורות ישראל לסוגיהם כטהורים, וכן עופות שטהורים הם על פי סימני הטהרה שהובאו במסרת כדלעיל הורגים ואוכלים בע"ח יש ללמוד:
(א) הטמאים ודאי הם אלו שכשמתעורר בהם הרצון לאכול, ככלל יחפשו בע"ח לצורך האכילה, גם אם כמו העורבים למינהם יחשבו גם על מזון מהצומח כאוכל.
(ב) עופות שכשיתעורר בהם הצורך לאכול ככלל יחפשו צמחים או חרקים גם אם לעיתים יטרפו אין טריפה זו מעידה על היותם טמאים ואסורים באכילה.
מציאות זאת של טריפה מועטה בעופות גדולים כתרנגולים, או עירוב מזון מן הצומח אצל טורפים כמו העורב, דורשת יכולת הבחנה גדולה יותר בין הטהורים לטמאים. דרך לפתרון בעיה זו הוא סימני הטהרה שהובאו במסרת. כלאמר אם יהיה עוף שידוע לנו שככלל הוא צמחוני או אוכל חרקים, אע"פ שלעיתים יהרוג ויאכל בע"ח, בין אם אוכלם חיים או אחר שהרגם, ויהיה לו קרקבן נקלף שהוא סימן מובהק למי שאינו טורף, יש לראותו כעוף טהור. אבל עוף שברור שאינו מן הטורפים, משום שיראה טורף לעיתים רחוקות מאד, גם אם לא יהיו לו משלושת סימני הטהרה (יתכנו מקרים בהם העוף ניזון בעיקר על פרות או חרקים קטנים ואין לו צורך בקרקבן נקלף) אין לפוסלו. כן להפך אם ימצא עוף טורף שיש לו קרקבן נקלף או אפילו כל שלשת הסימנים שהובאו במסרת אינו נטהר בשלשת הסימנים שאין סימנים אלו מטהרים מצד עצמם כפרסות שסועות וגרה אלא רק דרך להבחנת מי הוא טורף אע"פ שאינו דורס.
הובא במסרת סימן נוסף לטמא עופות – "כָּל עוֹף שֶׁחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו כְּשֶׁמּוֹתְחִין לוֹ חוּט, שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן… הרי זה דורס וטמא"(רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הל' כ). יש לסייג סימן זה שכן ניתן לראות שעופות מסוגי התוכי שרובם ככלם צמחונים (למעט הסוג 'קיאה'), ועוד מספר סוגי עופות אחרים שאצבעות רגליהם מפוצלות, אינם דורסים או טורפים ולא זו בלבד אלא שלתוכים יש גם זפק וגם קרקבן נקלף כך שהם מין טהור באופן מובהק. יש לדייק בדברי מסרת זו שהכונה לעופות שמחזיקים במצב רגיל את רגליהם בצורה של שלש אצבעות קדימה ואחת לאחור אלא אם כן מותחים להם חוט ואז מפצלים את אצבעותיהם, בשונה מהתוכי שאצבעות רגליו מפוצלות באופן קבוע. התנהגות זו אכן תואמת את רגלי דורסי הלילה והעוף המכונה בימינו 'שלך' ובאופן פחות מובהק עוד עופות דורסים. לכן יש לראות סימן זה כסיבה לברור אודות העוף אם הוא טורף או שאינו טורף אבל אין בכך כדי לטמא אותו.
סיכום:
- העופות הטמאים שאסורים באכילה נחלקים לשני סוגים (א) עופות שניזונים מבשר באופן תדיר, בין אם הורגים על מנת לאכול בשר ובין אם אינם הורגים בעצמם אלא ניזונים מפגרי בע"ח. (ב) ציפורים שאינם יכולות לעוף מצד טבעם ולא מצד פעולת האדם עליהן כגון, יען, קזואר, אמו, קיוי, פנגוין וכו'.
- בשונה מהיען ודומיו שאינם יכולים לעוף כלל, עופות בר בעלי יכולת תעופה מועטה כ'תרנגולי הודו' לא מבויתים אינם נאסרים באכילה משום אי יכולת תעופה. כך גם כל עופות הבית טהורים הן משום שיש להם יכולת תעופה מועטה והן משום שיכולת התעופה שלהם חלשה מפאת פעולת האדם.
- בעופות הטמאים משום שנזונים מבשר באופן תדיר נכללים: (א) כל העופות המכונים דורסי יום או דורסי לילה (ב) כל הציפורים הטורפות החיות סביב מקואות מים המצוים ביבשה (אגמים נחלים) או בימים, בין אם עיקר מזונם דגים ושאר בע"ח מימים ובין שניזונים מדו-חיים ובע"ח יבשתיים. ציפורים אלו ניתנות לזיהוי ע"י מראה המקור. ככלל כל עוף שחי סביב מקואות מים שמקורו בעל גובה/עומק ואינו שטוח כעין מקור הברבור והאווז הינו עוף טורף. לדוגמא מקור שבנוי בצורה חרוטית כמקור החסידה האנפה והשלדג או בצורה גלילית בפרט כשמסתיים באנקול כמקור השחפים היסעורים וכו'. יש גם צורות נוספות אבל הצד השווה שאינו שטוח כמקור האווז והברבור.
- עופות צמחונים ואוכלי חרקים, טהורים.
- כיום שטבע הציפורים ידוע ומוכר, וניתן לבדוק האם ציפור זו אוכלת בשר, צמחונית או אוכלת חרקים וכו', האם יש לה יכולת תעופה או שאין לה, ניתן להסתמך על מידע זה (אחרי אימות שהמידע נכון) לצורך הבחנת איסור או היתר אכילה. במקרים בהם על פי המידע עולה ספק כתוצאה מכך שהציפור גם אוכלת בשר מידי פעם, בהתאם למצבים מסוימים, מחזורי החיים העונות וכו', ניתן לפתור זאת ע"י בדיקת סימן טהרה של קרקבן נקלף.
חוקי איסור והיתר אכילת שרצי העוף
ויקרא פרק יא
(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
שרץ – כל בעלי הנפש שבטנם צמודת קרקע (בואר לעיל באריכות).
שרץ העוף – שרצים שיכולים לעוף, חרקים בלשון ימינו.
ההולך על ארבע – נכתב "ויפזו זרעי ידיו" כלאמר הזרוע הינה חלק מהיד, ונכתב "ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל", כלאמר אע"פ שאצל בהמות השימוש העיקרי של ארבעת הגפיים הוא הליכה, ואין להן שימוש שונה באופן משמעותי כפעולות ידי האדם, עדיין הכתוב מבדיל וקורא לחלקן בלשון זרוע, כלאמר ידים. לכן אע"פ שלשרצים אלו יש לכאורה שש רגלים, שתים מתוכן נחשבות ע"י הכתוב כידים וארבעת הנותרות יחשבו לרגלים. דבר זה מובחן בצורה חדה יותר ב'גמל שלמה' ועוד. כן יש ללמוד מהכתוב "עד כל מרבה רגלים", שכשיש ריבוי 'גפים' מיחס זאת הכתוב לריבוי ברגלי הבע"ח ולא לריבוי בידיו.
שקץ הוא לכם – אסור לאוכלו.
(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר (לא- טעות בכתיב) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:
אך -בפסוק זה סייג את איסור אכילת כל השרצים המעופפים והורה שחלק מהם מותרים. בדברים (יד, יט) נכתב "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" ולכאורה לא נכתב סיוג ככתוב בפסוק זה שבויקרא. אין ללמוד מהכתוב בדברים לשינוי הוראה מהכתוב בויקרא ושלילת אכילת שרץ העוף לחלוטין. יש ללמוד את הכתוב בדברים כך, נכתב בפס' יא "כל ציפור טהרה תאכלו". לאחר מכן בפסוקים יב-יח כתב את הציפורים הטמאות שאסורות באכילה ובפסוק יט הורה "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו", אלא שבפסוק שאחריו (פס' כ') סייג זאת בהוראת "כל עוף טהור תאכלו". הדבר מתברר יותר מכך שכבר הורה בפסוק יא "כל ציפור טהרה תאכלו", ומדוע לכפול את ההוראה בפסוק כ'? אלא ששם ציפור מתיחס רק לציפורים אבל לא לשרצי העוף, לכן אחר שהורה היתר אכילת ציפורים טהורות כתב מי הן הטמאות. אבל המילה עוף כוללת כל מי שיכול לעוף כולל שרצי העוף, לכן אחר שאסר אכילת כל שרץ העוף סייג את האיסור ב"כל עוף טהור תאכלו", כלאמר באופן כללי שרצי העוף אסורים, אבל אלו שכבר נכתבו כטהורים בויקרא יא מותרים.
שרץ העוף – כפי שהסברנו לעיל, המילה עוף מלמדת שחייב ששרץ זה יהיה בעל כושר תעופה גם אם לא רב. אם אין לו יכולת תעופה אינו בגדר שרץ עוף אלא שרץ הארץ ולכן הכתוב שמתיר את שרץ העוף ברגלי ניתור אינו מתיחס אליו.
הדרך להחליט אם בשרץ עוף מדובר הינה לראות האם הוא עף, במקרה של ספק ניתן להשליכו באויר, אם יעוף או ידאה מרחק מסוים בסיוע כנפיו הרי זה בגדר עוף.
במסרת הובאה מחלוקת לגבי גודל הכנפים, אם צריך שיכסו את רב אורך הגוף או רב היקפו והכריע רב פפא לצאת ידי חובת שתי הדעות. לדרישות אלו אין סמך בכתוב ורק ניתנו כסיוע להבחנה אם יכול מין זה לעוף, שמי שכנפיו קטנות לא יכול לעוף (יש הרבה מינים כאלו שכנפיהן קטנות מידי עד לא קיימות ואין להם כושר תעופה). במציאות בה נמכרים שרצי עוף מתים לאכילה ואין הקונה מכיר מין זה, האם הוא מן הטהורים או לא יש לסמוך על דעת המסרת ולהבחין בכך שכנפיהם חופות את רב ארך והיקף הגוף שכן גדרים אלו ניתנו על סמך הכרת המציאות.
לשרצי העוף יש תהליך התפתחותי ובו בצעירותם כנפיהם קטנות מידי ואינם יכולים לעוף, אעפ"כ אם יודע שהוא ולד טהור הרי הוא טהור. מי שבקיא במראה ובתהליך ההתפתחות ויודע לזהות שהוא מין טהור, או שמגדל חגבים טהורים במיכל שאין בו חגבים טמאים ויצאו ולדות וכנפיהם קטנות או חסרות הרי הם מותרים באכילה.
ההולך על ארבע – התיר רק מאלו שיש להם ארבע רגלים. אם ימצא מין של שרץ מעופף (לא פגם מקרי בהתפתחות) עם יותר או פחות רגלים אפילו שיהיו לו רגלי ניתור ויכולת תעופה יש לאסרו משום הכתוב בדברים יד יט "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו", כלאמר כל שרצי העוף אסורים אלא אם כן הם מאלו שיש להם ארבע רגלים (כפי שבואר לעיל סה"כ שש גפיים).
כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן – שרגליו שמנתר בהן גדולות ועולות למעלה מרגלי ההליכה כנראה במינים הטהורים. יש שטעו לחשוב ש "ממעל" מתאר שרגלי הנתור יהיו למעלה בהתיחס לאם היה השרץ עומד כאדם, כלאמר שיהיו רגלי הניתור מחוברות לגוף בסמוך לראש ושאר רגליו יהיו רחוקות יותר מן הראש לכיוון בטנו. יש לשלול זאת מכך ש: (א) אין זו דרך עמידת השרץ שראשו למעלה אלא ראשו וגופו אופקיים לאדמה. (ב) אין במציאות אף לא חרק אחד שרגלי הניתור שלו סמוכות לראש ורגלי ההליכה רחוקות מהראש ביחס לרגלי הניתור.
לנתר – יש להבחין האם הינו בעל יכולת ניתור או שלא. אין להסתמך רק על אורך רגליו שכן יש מינים שיש להם רגלים אחוריות גדולות כרגלי ניתור אך אין אותו המין מנתר כלל אלא הולך בהם או משתמש בהם להגבהת הגוף בתחילת תעופה, יש מינים שרגלי הניתור שלהם קטנות וחלשות מידי וכמעט ואינם מצליחים לנתר, וכל מינים אלו שאינם מנתרים אסורים.
(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:
את אלה מהם – משרץ העוף ההולך על ארבע.
את הארבה– כיון שהיו מכירים באותו הזמן את אותם המינים, פרט אותם והיה ניתן לאכלם ליודעיהם גם ללא בדיקת הסימנים, כשם שאין צורך לראות את הפרה מעלה גרה לפני שחיטתה. כיום כיון שאבדה לנו מסורת השמות, ניתן לאכול את שרץ העוף בסימני הטהרה ואין זה משנה אם הוא מוכר בשם חגב וכו' או לא.
הארבה למינו וכו' – כל אחד מהמינים נחלק למינים רבים וניתן לאכול את כולם אם יש להם סימני טהרה.
סיכום לשרץ העוף
הרוצה לאכול שרץ עוף טהור:
(א) יבדוק שיש לו כנפים גדולות בצורה מספקת לתעופה, אם הוא בספק ביחס לגודלן ישליך אותו באויר, אם השרץ יפתח את כנפיו וינפנף בהם ויעזרו לו להשיג מרחק, או אפילו אם רק ידאה בהם ויועילו לו להשאר באויר ולצבור מרחק, הרי זה בכלל עוף וניתן להמשיך ולבדוק האם הוא טהור.
(ב) יבדוק שיש לו ארבע גפים חוץ משתי רגלי הניתור.
(ג) יבדוק שיש לו שתי רגלי ניתור. רגלי הניתור הינן הרגלים האחוריות הרחוקות ביותר מן הראש וסמוכות לבטן. רגלים אלו גדולות וארוכות יותר בצורה משמעותית ובדרך כלל במינים המנתרים אזור החיבור של הרגל לגוף יהיו עגול רחב ועבה יותר מחיבור שאר הגפים לגוף. אם לא יהיו רגלי הניתור עגולות ורחבות יותר באזור חיבורן לגוף יש לבדוק האם הוא מנתר.
מי שאינו מכיר סוג שרץ זה ואינו יודע אם הוא בעל יכולת ניתור, אין לסמוך רק על מראה גודל הרגל, עובי האזור המתחבר לגוף וכו' אלא לנסות לגרום לו לנתר ורק אם ינתר יוכח שהינו טהור (כפי שהוזכר לעיל יש כאלו שרגליהם ארוכות ואינם מנתרים).
הערות:
היות הדריסה מעשה פציעה או הריגה שמבוצעת באמצעות הידים דווקא, עולה גם מהסימן שמי שמפצל את רגליו לשתיים כשימתחו לו חוט לעמוד עליו הינו דורס. כפי שבואר בגוף המאמר זוהי תכונת דורסים מסוימים שיעמדו כששלש אצבעות מקדימה ואחת מאחורה אבל בזמן הדריסה הם מפצלים את אצבעותיהם לשתים קדימה ושתים לאחור. יש שהרחיבו גדר דורס גם למי שעומד ברגליו על גוף הנאכל כדי ליצור אחיזת נגד לצורך קריעת הבשר עם המקור ויש לדבריו בסיס על פי לשון המשנה "טמא מדרס" שמשמעותה 'טמא דריכה'. במציאות הדברים תואמים שמי שהורג באמצעות רגליו הוא גם מי שעומד על טרפו עם רגליו כדי לקרוע נתחים עם מקורו ואלו שהורגים באמצעות המקור ולא עם הרגלים כגון האנפות אינם עומדים על טרפם לקרוע ממנו נתחים. אבל למרות שיש התאמה בין ההורג בצפרניו לעומד על טרפו כדי לקרוע נתחים, אין לכלול בהגדרת דורס מי שידוע שאינו הורג ברגליו אע"פ שיראה שדורך על גוף חיה לצורך אכילתה (כפי שבואר לעיל על שאר הסימנים בעופות, הם חלים ברב המקרים אך אינם מוחלטים לטמאים או לטהורים. כך גם הנלמד מהתרנגולים שענין הטהרה מתבטא בהתנהגות כללית של העוף אע"פ שיהיו חריגות).
יש מי שבאר שדורס הוא האוכל בע"ח בעודנו חי (פסיקת הטור). יש לדחות גם ביאור זה שמבוסס על התוספות (חולין נט א) שכל ציטוטיו מלשון התלמוד סותרים את פרושו. "מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שתמות אף ע"ה מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס". כלאמר דורס פעולה אחת, אוכל בטרם תמות פעולה שניה, כך גם במשל מכה פעולה אחת ובועל פעולה שניה ואם דורס הוא כבר הגדרת האוכל בעוד הנאכל חי מדוע לאמר דורס ואוכל הלא כבר אמר דורס?
כן ביחס לציטוטו (ב"ק טז) "אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲרִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; דָּרַס וְאָכַל – פָּטוּר. טָרַף וְאָכַל – חַיָּיב" כלאמר דרס פעולה אחת אכל פעולה שניה, כשם שטרף אינו אכל. בסוגיא שם דנו באיזו פעולה מצויה ואיזו חריגה ואמרו שהדריסה מצויה טריפה אינה מצויה. הפרוש הנכון לסוגיה זו (ב"ק טז ) כדברי ר"ח "אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור. טרף ואכל חייב. פי' אם הכה זה הארי הבהמה בידיו ומתה באירוס (מלשון ארס כדברי הסוגיא בחולין שדריסה פרושה שהורג באמצעות הארס שתחת צפרני ידיו) שלו אכלה פטור שכן דרכו בעת שרוצה לאכול וקיימא לן שן ברשות הרבים פטור. אבל אם טרף בפיו ובשיניו והמית הבהמה חייב ואע"פ שאחרי כן אוכל ויושב ששינה ודינו כדין הקרן ברשות הרבים דבהדיא תנינן דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף. דתניא (בבא מציעא צג ע"ב) רועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס כו'" (כך גם המציאות המוכרת בימינו שזאבים הורגים בנשיכה ולא באמצעות תקיפה עם צפרני הידים).
יש מי שהוסיף על פי דברי רש"י גדר נוסף לדריסה שמושיט אוכל עם רגליו לפיו כפי שעושים התוכים, "האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל" (רש"י חולין נט א) ואין זה תואם את משמעות המילה בסוגיא וגם התוספות (שם) דחו את דבריו "פי' בקונטרס שאוחז בצפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל וקשה לר"ת דהא אפילו תרנגולת עושה כן".