מי מותר או אסור לאכילה מבעלי הנפש

 

נבאר במאמר זה אילו בעלי נפש (בע"ח) טהורים ומותרים באכילה ואילו טמאים ואסורים באכילה לפי סדר זה:

1.בע"ח יבשתיים

2.שרצי היבשה

3.בע"ח מימים

4.דחית היתר בע"ח מימים ללא סנפיר וקשקשת המצוים במים שאינם נובעים

5.עופות

6.שרצי העוף

 

חוקי היתר ואיסור אכילת חיות יבשה

ויקרא פרק יא

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:

(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:

זאת החיה… מכל הבהמה – בדברים יד נכתב "וכל בהמה …אתה תאכלו" ולא הזכיר שם חיה כלאמר חוק זה נכון בין לבהמה ובין לחיה.

אשר תאכלו – וכל שאינה כזאת אסורה באכילה.

אשר על הארץ – חוק זה מתיחס לחיות יבשתיות בלבד להבדיל מהחיים במים ועופות שחוקיהם שונים.

(ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:

כפי שמתואר בפסוק זה מותר לאכול כל חיה/בהמה שיש לה שלש תכונות:

1. בעלת פרסות.
2. שפרסתה שסועה לשנים ואינה אחידה כפרסת הסוס.

3.מעלת גרה כלאמר שחלק מתהליך האכילה שלה כולל העלאת מזון מהקבה ללעיסה חוזרת בפה. במקרה ויש מין שאינו ידוע האם הינו מעלה גרה הדרך הראויה ביותר להחליט בענין היא לבחון בהסתכלות האם הוא מעלה גרה, כלאמר להסתכל האם בזמן שאינו מכניס אוכל מהחוץ לפיו ופיו ריק לפתע יהיה בפיו אוכל ויחל ללעוס (בדרך כלל תיווצר נפיחות בלחיים וניתן גם לראות כיצד הגרון נע לפני כן ומעלה את האוכל לפה)  

במסורת ניתן סימן לבדיקה האם הבהמה מעלת גרה והוא אי המצאות שיניים קדמיות בשפה העליונה (מקבילות לחותכות וניבים אבל טוחנות יש לכולן) כלאמר כל מי שחסר שיניים קדמיות עליונות מעלה גרה(וכל מעלה גרה מפריס פרסה שסועה וכשר).אבל לענין הוכחת כשרות דרך אי המצאות שיניים עליונות נדרש להכיר מהו גמל כי גם לגמל צעיר אין שניים קדמיות בלסת העליונה(לבוגרים יש)אך אינו מפריס פרסה ולכן אינו כשר. מאידך גיסא לא כל מעלה גרה חסר שיניים עליונות, ישנם גם מעלה גרה טהורים כמו איילי המושק שיש להם ניבים בלסת העליונה ואין לפסול חיה על סמך המצאות שיניים קדמיות בלסת העליונה.

סימן נוסף הינו בזמן ניתוח הבהמה, ימצאו לה ארבע חלקי קיבה הושט תתחבר לשק גדול (כרס) הכרס מחוברת לכדור קטן (בית הכוסות) כדור זה מחובר לכדור קטן נוסף (המסס/מסס) וכדור זה מחובר לקיבה בעלת מבנה של ירח-בננה שמחוברת למעי הדק. ארבעת הקיבות אינן תנאי מחייב ואין לפסול בע"ח מעלה גרה ומפריס פרסה שסועה אם ימצא כבעל שלש קיבות ולא ארבע, כמו שניתן ללמוד מהגמלים שהינם בעלי שלש קיבות והם מעלי גרה מציאותית ותורנית.

לסיכום: כל החיות והבהמות שבבית ובבר שרגליהם מסתימות בפרסות שסועות לשתים (דברים יד) ומעלות גרה מותרות באכילה.

משום שיש סוגים רבים נכתוב רשימה חלקית:

כל סוגי בקר הבית והבר כגון תאואים גאור יאק ביזונים וכו'

כל סוגי כבשי הבית והבר

כל סוגי עיזי הבית והבר, צפירים, יעלים, סרו, גוראל, טאר, עבדקן.

כל סוגי הראמים

כל סוגי הבובאלים

כל סוגי הצבי

אילים (כולל פודו)

איילי מושק

גירפות אוקאפי, אנטילוקפרה, כבש המושק

 

מינים בספק: אילונים, צביונים, מונטיאקים.

אע"פ שמינים אלו נחשבים מעלי גרה כיון שהמידע אודות מינים אלו אינו ברור דיו ומשום שקשה לדעת האם כשאנשי המדע קוראים לחיה מעלת גרה היא אכן מעלת גרה בפועל או שהדברים נכתבים על סמך פרמטרים זואולוגיים אחרים ובפועל היא אינה מעלת גרה, וכיון שאין עדויות ראיה מוכרות לנו להעלאת גרה ביחס לחיות לאלו, אנו משאירים אותן בספק, כמובן אם יראה מישהו העלאת גרה בחיות אלו הרי שיהיה מותר לו לאכול מהן.  

 

שרץ הארץ

ויקרא פרק יא מא- מג:

(מא)וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:

שרץ – כל בע"ח שגופו-ביטנו צמוד ומונח על האדמה (גם אם בזמן ריצה מתרומם מעליה) בין אם מחמת חוסר או קוצר רגליהן בין אם כתוצאה מכך שמבנה רגליהן הינו שפרקי האצבעות והקנה שאחריה מונחים ככף רגל אדם על האדמה השוק מזדקף למעלה אך עצם הירך יורדת מטה לכיוון האדמה וגורמת לכך שלפחות האגן והבטן התחתונה צמודים לאדמה (כמו אצל עכברים או המכונים בימינו שפן וארנבון). נכללים בהם כל הזוחלים וכן יונקים קטנים. צרוף ש'ר' מורה על חיבור דבר לכח המקיים אותו ובמקרה זה ישנה התאמה גם ללשון הנביאים "ביום הולדת אתך לא כרת שרך" המתאר את חבל הטבור, לכן כשתיאר את בריאת המים כתב "ישרצו המים" שתמיד נמצאים בתוך הכח המוליד ומגדל אותם ואילו בבריאות הארץ כתב "תוצא הארץ נפש חיה" שיצאו ממנה החוצה אלא שיש בה גם דרגת נפש חיה ירודה יותר ונקראת שרץ שאע"פ שיצא ממנה עדיין מוכרח לחיבור בה, ולכן לכל הפחות הבטן התחתונה אם לא כל הגחון מונח על האדמה.  

השרץ על הארץ – להבדיל משני סוגי השרץ האחרים והם שרץ המים ושרץ העוף.

וכל השרץ…לא יאכל – לפני כן אמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" והיה ניתן לטעות שכל השאר טהורים, הורה בפס' זה שכולם אסורים באכילה.

וכל השרץ ..על הארץ ..לא יאכל– בניגוד לשרץ העוף שהבדיל חלק ממנו לטהר, וכן בשרץ המים שאם הינו בעל סנפיר וקשקשת טהור, בשרץ הארץ אסר ולא הבדיל ממנו לטהר. 

(מב)כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם:

כל הולך על גחון – מנחשי הענק ועד התולעים הקטנות

וכל הולך על ארבע – מהתנינים ועד הלטאות והיונקים הקטנים שבטנם צמודה לאדמה כעכברים.

עד כל מרבה רגלים – אלו כל החרקים (פרוקי רגלים) שאינם מעופפים או שוכני מים שהינם בעלי יותר מארבע רגלים.

(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:

(מד) כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

דחית היתר שרצי ארץ  

במסורת:

בבלי חולין סז "אמר שמואל קשות שהתליעה באביה (בזמן שמחוברת לאדמה) אסורה משום "השרץ השורץ על הארץ". לימא מסייע ליה דתני חדא "על הארץ" להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא והא באביה והא שלא באביה לא אידי ואידי באביה ולא קשיא הא בפירא הא באילנא גופא דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ש"מ בעי רב יוסף פרשה ומתה מהו מקצתה מהו לאויר העולם מהו תיקו בעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו מתמרה לתמרה מהו תיקו"

מבלי להכנס לפרטי הדעות במפרשי הש"ס נאמר שסוגיא זו נפסקא להלכה ושרצי הארץ (תולעים ושאר מיני חרקים) נאסרים באכילה אם נוצרו בצמח בעודו מחובר לאדמה ו-או יצאו לאויר העולם אפילו התליע במנותק מהאדמה אבל אם התליע הפרי אחר שנתלש מן האדמה אין איסור בתולעים אלו עד שיצאו מן הפרי ורק אז מתקים בהם "השורץ על הארץ"

דחיה:

מה שכתב "השרץ על הארץ" לא כתב זאת לאמר שנאסר רק אחרי שהתחבר לאדמה אלא כתב זאת להבדיל משרץ העוף או שרץ המים. יש להבין שחלקה התורה באופן כללי את מקורות החי לשלש (1) מים, ככתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (2) רקיע, ככתוב "ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" (לעניננו אין צורך לבאר את יחסי הארץ-רקיע) (3) ארץ, ככתוב "תוצא הארץ נפש חיה למינה". ביאר בפס' מא "השרץ על הארץ" שאינו מדבר כי אם על שרץ הארץ לכן אחר שפרט את סוגיו בפס' מב כללם בפס' מג "בכל השרץ השרץ" ולא הזכיר השרץ על הארץ.

למעשה:

(א)בניגוד להלכה המקובלת יש לאסור את כל שרץ הארץ גם מי ששורץ בתלוש ולא יצא לאויר העולם.

(ב)אין צורך לבדוק פרות, ירקות, עלים, בשר ודגים בשולחנות אור וזכוכיות מגדילות, אם בבחינה עינית פשוטה לא רואים שרצים ניתן לשטוף ולאכול ללא חשש איסור ואע"פ ויתכן שיש שם שרץ כיון שלא נאסר מה שאינו ניכר בחוש. כשם שלא נאסרו השמרים והחמץ אע"פ שחידקים בעלי חיים הם וניתן להשיג את קיומם באמצעות מכשירים אבל האיסור מוגבל למושג בחוש. מאידך אם יראה שרץ חייב להוציאו ואם אכלו עבר בלא תעשה לפי סוגו.

(ג) אם יראה שהשרצים אינם פורשים בסתם שטיפה במים צריך להפרישם בדרכים המוכרות כמו השריה במי מלח חומץ סבון רותחים סינון וכו'

 

חוקי היתר ואיסור אכילת החיים במים

 

(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:

(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:

(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:

(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

הורה בפסוקים אלו שכל נפש החיה אשר במים מותרת באכילה אם תהיה בעלת שתי תכונות, גידול קשקשים ובעלת סנפירים. סנפירים הם כמקובל בימנו. כן הובא במשנה (משנה חולי ס א')"ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד ואלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירים הפורח בהן" –מבחינה מציאותית לא ידוע על בע"ח מימי עם קשקש אחד או שנים אבל ברור שגם מעט קשקשים מכשירים את הדג ואין צורך שיכסו את כולו.

מהו קשקש – בכתוב לא בואר מהו קשקש אך מסורת השמות בענין ברורה שהקשקשים הן הלוחיות שמכסות את עור הדגים כעין השער ביונקים והנוצות בציפורים. אלא שישנן מספר שאלות בענין (1)האם הן צריכים להיות מחומר קרני דוקא ולא מסוג של עצם (2) האם הם צריכים להיות דוקא מנותקים מצד אחד (3) האם הם צריכים לצמוח דוקא מתת העור(4) האם הם צריכים להיות דוקא גלויים ולא מכוסים (5) האם הם צריכים להיות דוקא חומר הצומח מן העור ולא העור עצמו. כדי להשיב נבאר מספר דברים להלן:

(1) ישנן מספר אפשרויות במבנה הלוחיות ושינוים מסוימים בתרכובת החומרים מהן הן בנויות, דבר זה דוחה את האפשרות שדוקא סוג מבנה או תרכובת מסוימת הינם קשקשים.

(2) דג החרב בצעירותו הינו בעל קשקשים חוץ עוריים כשרים בבירור ובתהליך גידולו מתכסים בשכבת עור נוספת שמסתירה אותם, ניתן ללמוד מתהליך ההתפתחות זה לענין טהרה שגידול קשקשים הינה תכונה עורית שיש עור שמגדל קשקשים ועור שאינו מגדל קשקשים ואין זה משנה אם נראים או מכוסים בשכבת עור נוספת. בחלק מדגי הטונה, יש קשקשים כשרים מועטים מבחוץ וקשקשים על שכבת העור הפנימי המכוסים בשכבת עור נוספת שאם לא היו מכוסים היו נחשבים כקשקשים מטהרים. גם ממקרה זה ניתן ללמוד שהטהרה תלויה בקיומה של תכונה עורית לגידול קשקשים שכן אותה תכונה עורית שמגדלת את הקשקשים הנראים מגדלת את המכוסים ויש להסתכל על הקשקשים הנראים והמכוסים כדבר אחד ולהסיק שכשם שהנראים מטהרים את הדג אף המכוסים מטהרים את הדג. כך ניתן גם להסביר את הכתוב בבריתא (חולין סו)"סנפיר וקשקשת במים – תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיאן ה"ז מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס ה"ז מותר" כלאמר לשיטת המסורת אין הכרח שקיום הקשקשים יהיה בכל זמן קיומו של הדג –"אין לו עכשיו ועתיד לגדל" ובכל מקום –"יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מין המים" אלא דיו שיהיו במים ואפילו לזמן מועט. (מעבר לכך שהכתוב בבריתא כספתיאס הינו דג החרב, ביונית של ימינו נקרא כסיפיאס על כל המשתמע מכך לענין קשקשים מכוסים) הסברא נותנת כי הגדר העולה מן המדרש רחב יותר ומה שלא הוצרך בדרשה זו שיהיו קשקשים בכל עת ובכל מקום על גופו של בע"ח מימי וכן שהתירו אותו בקשקש אחד או שנים(המשנה דלעיל) נובע מההבנה שגידול קשקשים הינה תכונה גופנית כעין גידול שער על עור היונקים או נוצות בעופות, כך כדי שחית מים תהיה טהורה נדרשת לה התכונה של עור מגדל קשקשים ולפחות מספר קשקשים שגדלים מעורו ומגלים את התכונה. לכן אין זה משנה באיזה זמן או מקום הקשקשים קימים בדג, ולכן גם אין זה משנה כיצד העור מגדל את הקשקשים (א) דבוקים לעור לכל אורכם או בעלי צד נבדל ממנו (ב) מתת העור או משכבתו החיצונית (ג) גלויים או מכוסים ובלבד שיהיה זה חלק מעורו.

לחידוד ההבנה ניתן להסתכל על דרך השלילה ולראות שעור היונקים אינו מגדל קשקשים לא תת עורים ולא דבוקים וכו' ולכן עצם גידול הקשקשים לסוגיהם דבוקים תת עורים וכו' כבר מכניס את הדג תחת הגדרת הכתוב "כל אשר לו.. וקשקשת".  

הערה- גם ה'נודע ביהודה' וחלק מקהילות ישראל עוד קודם לפסיקתו החשיבו סוג של דג חידקן 'שטירל' (ממנו וסוגים אחרים של חידקנים מכינים את הקוויאר השחור) כדג טהור אע"פ שאין לקשקשיו צד משוחרר ואינם מתקלפים בקלות, מה שלא תואם את הדעה הרווחת בימינו אודות מהו קשקש כשר.

(3) שאלו בגמרא (חולין סו ב) "תנן התם (משנה נידה ו ט) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" לאור דברי משנה אלו שאלו בגמרא "מכדי אקשקשת קא סמכינן, ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר" – כלאמר, כיון שכל מי שיש לו קשקשים יש לו גם סנפיר אבל הפוך לא נמצא, שסימן הכשרות היחיד הינו קשקשים ואין צורך לכתוב בתורה גם סנפירים. ניסו להשיב על שאלה זו כך:

"אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפי' דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת" – כלאמר שאם היתה התורה כותבת רק קשקשים היינו טועים לחשוב שקשקשים הם סנפירי הדג והיינו מתירים דגים טמאים אלא שתשובה זו נדחית.

"והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא? דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש" שאלו ועדין מנין אנו יודעים שקשקשים הינם אותם לוחיות של עור הדג ואין כונת המילה קשקשת למה שמוכר לנו כסנפיר? והשיבו שכתוב ושריון קשקשים הוא לבוש נמצא שקשקש הינו סוג של לבוש ולא כלי התנועה של הדג.

"וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר" לאור הפסוק שהובא לעיל שממנו ברור שהקשקשים הם חלק ממערכת הכסות של הדג וממילא מובן שהם חלק הגוף הנקרא קשקשים כמקובל, נמצא ששבה השאלה מדוע צריך לכתוב סנפיר הרי לא נתעה בכך שהקשקשים הם הסנפירים שאינם אברי לבוש אלא איברי תנועה.

"א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר" – השיב על כך רבי אבהו שסיבת כתיבת סימן הטהרה סנפירים נכתב רק לצורך הרחבת הידע ואכן לא היה הכרח לכתוב סנפירים כסימן לטהרה.

אבל יש להשיב שבניגוד לטענת המשנה וכמו בבסיס השאלה בסוגיא דלעיל יש ללמוד שמתוך שפורט סנפיר בכתוב, סנפיר הינו סימן טהרה הכרחי ושיש בעלי קשקשים שאינם בעלי סנפיר ומתוך כך יש ללמוד מהו קשקש בשונה מדעת המשנה. כפי שבארנו לעיל אין הגדרה חומרית או צורת גידול הכרחית לקשקש, ויש לקשקשים שבודאי כשרים מבנה חומרי צורני וגם דרך גדילה שונה, נמצא שהמאחד ביניהם הינו הבחנת העין במבנה של לוחיות קשות שהינם חלק ממבנה העור. לפי הבחנה זו ישנם בעלי קשקשת שאינם בעלי סנפיר כגון התנינים נחשי וצבי הים ולכן הוכרח הכתוב לפרט את סימן הסנפירים. לגבי היות התנינים בעלי קשקשים וסיוע מובהק לדברינו בענין הקשקשים, כתוב ביחזקאל (אע"פ שאין לשון ספרי הנביאים תואמת בהכרח את לשון התורה ולכן לא הובא כתוב זה כראיה מוחלטת להסתמך עליה) ככתוב "התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו…..והדבקתי דגת יאריך בקשקשתיך" (יחזקאל כט) וכו'. בודאי שלשיטת הגמרא אם הפסוק משמואל "ושריון קשקשים הוא לבוש"  מהווה ראיה מדוע פסוק זה מיחזקאל לא יהווה ראיה, אדרבא לשיטת המסורת היה ניתן ללמוד ממנו גם שקשקש תת עורי, קשקש כחלק ממבנה העור, וגם קשקש דבוק לכל אורכו הינם קשקשים.

לגבי השונות המסוימת בקשקשי הצבים והתנינים ובפרט ביחס לשונות קשקשי הנחשים שאינם כי אם כפלי עור נוקשה והרבה יותר רחוקים מתכונת קשקשי הדגים הכשרים, יש ללמוד מהגמלים והחזיר שגם בהם סימני הכשרות אינם מושלמים, כלאמר למרות שהכתוב החשיב את הגמלים מעלי גרה והינם מעלי גרה בפועל, קיבתם מחולקת לשלשה מדורים ולא לארבעה כפי שמחולקת אצל רוב או כל מעלה הגרה הטהורים, וכן החזיר אע"פ שהחשיבו הכתוב לשוסע שסע שתי פרסות בזמני ריצה מצטרפות לפרסתו השסועה שתי אצבעות אחרות והינה ככף רגל בעלת ארבע אצבעות ולא "שסע שתי פרסות" וכן להפך הכלל הינו שכל מעלה גרה מפריס פרסה למעט גמל ארנבת ושפן וכל מפריס פרסה מעלה גרה למעט החזיר כלאמר סימני הטהרה תומכים זה את זה. סיבת הדבר הינה שככלל או שנפש אותו בע"ח טהורה או שהיא טמאה ולכן או שיהיו בו כל סימני הטהרה או שלא יהיו כלל. מאידך גיסא אם יהיה בו רק סימן אחד המורה על תיקון צד אחד בנפש אותו בע"ח ממילא גם אותו סימן יהיה שונה וצורתו לא מדויקת כבטהורים משום פגימות וטומאת אותה הנפש המתגלה בסימן הטהרה האחר שחסר ממנה (עיין להלן טעם סימני הכשרות בחלק טהרת העופות בעיקר סעיף 3) לכן קשקשי הנחש הצב והתנין שטמאים הם, שונים מקשקשי הטהורים אבל עדין נכנסים תחת שם קשקשים הכתובים בתורה.

סיכום למעשה:

1.המילה קשקש הינה מילה שכוללת בתוכה פרטים רבים מצד מבנה החומר, צורתו ודרך גידולו אבל הצד השוה בכולם הינו (א)שגדלים כחלק ממבנה העור (ב)נראים כלוחיות קשות. הכרעת קיום הקשקשים תלויה בהבחנת העין.          

2.כל בע"ח מימי שיש לו סנפירים וגופו מגדל לוחיות בין אם הן מנותקות מצד אחד וניתנות לקילוף או דבוקות לעור לכל אורכן בין אם הן תת עוריות או גדלות מחלקו החיצוני של העור או גדלות מצידו הפנימי של העור הרי הוא גם בכלל מי שיש לו קשקשת, טהור, ומותר באכילה.

3.הכרישים ודומיהם (יתכן כל סוגי דגי הסחוס) אע"פ שניתן לחוש את 'קשקשיהם' בחוש המישוש יש לטעון שכיון שאינם מושגים בחוש הראיה ועורם נראה חלק אין לקראם בעלי קשקשים ששם קשקש מתיחס למושג בחוש הראות. לגבי תחושת החיספוס או הדקירה בהנעת יד על עור כריש מזנבו לראשו זו ניתנת לתרגום במחשבת האדם כקוצים או חיספוס אך אין מחשבת האדם מגדירה את עורו כמקושקש וכל יחס לעורו כמקושקש יבוא רק כתוצאה מהבחנת חוש הראיה דרך מקרוסקופ ואין מגדירים דברים על פי מה שאינו נראה בעין בלתי מזוינת.

4.אע"פ שלחלק מהסרטנים והחסילונים וכו' ישנו גוף שבמבט פשוט מדי יש מי שעלול לטעות כי הינו  בעל קשקשת משום נראותו כבעל לוחיות קשות אין לראות זאת כקשקשת שכן אין זה מבנה של עור וקשקשים כי אם קופסא שמכילה את גופם והיא אינה עורם כי אם השלד שלהם (גם מבחינה כימית סוג החומר שבונה קופסא זו שונה לחלוטין (כיטין ושומנים) בעוד בכל השאר מדובר בתרכובות חלבונים(קרטינים) וחומר גרמי). יש להבחין כי ישנם כללים גופנים לבע"ח, וכלל למבנה העור של סוגי הכללים, כלאמר יש כלל לעור היונקים והוא כולל גידול שיער, כלל לעור הציפורים וכולל גידול נוצות כלל לעור הדגים שכולל או אינו כולל גידול קשקשים וכלל לגוף פרוקי רגלים(חרקים) שהסרטנים ודומיהם כלולים בו ואין גופם בעל קשקשים. 

5.לגבי סנפירים, גם כאן ניתן ללמוד מתוך הבחנה בכללי מבנה הגוף השונה בין בע"ח. כשם שלציפורים יש כנפים ולבע"ח הארצים רגלים וידים, כך בע"ח מימים גפיהם שונים והם הסנפירים כמוכר וכידוע. לדוגמא התנין כיון שהינו בע"ח שאינו מימי לחלוטין ניתן להבחין שיש לו רגלים וידים ושזנבו דומה לזנב שאר ה'לטאות', וכן לגבי צבי הימים שאינם בע"ח מימים לחלוטין איזור חיבור הגפים לגוף נראה כמבנה ידים ורגלים כשל בע"ח יבשתיים ויש להם זנב שאינו סנפיר, לכן גם אם יש תוספות עור מסוימות על זנב התנין או מראה סנפיר לחלקם החיצוני של גפי צבי הימים אע"פ שמסיעים לשחיתם במים לא יחשבו אלה לסנפירים כשם שלא נחשיב את רגלי הברוזים לסנפירים משום היות קרומי שחיה בינהם אלא מבנה גפיהם יובחן כרגלים.

 

דחית היתר בע"ח מימים טמאים החיים במים שאינם נובעים

במסורת דרשו את הפסוקים והוציאום מפשוטם (חולין סו-סז) בשיטת כלל ופרט וכלל או ריבוי ומיעוט וריבוי  ולמדו שמי שנדרש לו סנפיר וקשקשת הוא רק מי שחי בכעין ימים ונחלים שהם מים נובעים אבל מי שחי בכלים או בורות שיחין ומערות מכיון שהינם מים עצורים ואינן מים נובעים מותרים באכילה אף כשאין להם סנפיר וקשקשת כל עוד לא יצאו אל מחוץ לכלי המים.

אבל פשוטו של מקרא הינו ככתוב "כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא יב) וכן הורה (דברים יד  ט-י ) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם: שכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים ולא משנה אם הם מים נובעים או עצורים אסור שאלו הם תכונות הגוף של מי שטהור במים ומי שאין בגופו תכונות אלו טמא.

 

חוקי איסור והיתר אכילת העוף

ויקרא פרק יא

 

(יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:

(יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:

(טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:

(טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:

(יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף:

(יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:

(יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:

התורה ציינה רק את שמות העופות הטמאים אבל מסורת השמות לא באמת ברורה ואי אפשר להסתמך עליה כלל. התורה פרטה לכאורה ריבוי מינים רק בארבע ציפורים האיה העורב הנץ והאנפה ובספר דברים (יד) הוספה גם הדיה כעוף מרובה מינים ולכאורה אם היינו מסתכלים בצורה הפשוטה היתה סיבה לטעון שזולת ארבעת אלו ישנם רק עוד כששה עשר ציפורים מיוחדות לטומאה וכל השאר טהורות. אבל כשנבחן את הציפורים בימינו נמצא שכמעט בכל סוגי העופות ישנם מינים רבים ולא רק בחמש מתוכן.

בספרא שמיני דרשו "מה ת"ל למינהו למינהו ארבע פעמים, שיכול אלו יהיו אסורים והשאר יהיו מותרים ת"ל למינהו למינהו ריבה הא כיצד הריני למד מן המפורש. מה הנשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל, אף כל כיוצא בו אסור, מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק ואצבע יתירה וקורקבנו ניקלף ואין דורסים ואוכלים אף כל כיוצא בהם מותר" תכונות גופניות אלו שתוארו בספרא כמצויות בטהורים וחסרות בטמאים מתארות עופות טמאים כעופות טורפים שכן הקורקבן שאינו נקלף מצוי באוכלי הבשר שקבתם פועלת על מיצי קיבה לעיכול בשר ואילו קיבת הצימחונים/ אוכלי זרעים בנויה כמגרסה מכנית, משריר חזק לצורך מעיכה וריסוק ועור קשה וגס מבפנים שעוטף אותו שלא יפצע בזמן ריסוק הזרעים ושבריהם הקשים וחדים. הזפק נועד להשרית הזרעים לצורך ריכוך והמסה מקדימים לפני הריסוק מה שלא נדרש לאוכלי בשר לצורך עיכולו (למרות שיש גם אוכלי בשר בעלי זפק). אצבע יתירה נדרשת למי שצריך לשוטט על האדמה כדי לחפש את מזונו שהינם חלקי צמחים וחרקים חוסר אצבע יתירה מתאים לטורפים שבעיקר עפים כדי למצא את טרפם ושאר הזמן עומדים או יושבים על ענפים סלעים וכו' (יש גם טורפים בעלי אצבע יתרה). הדריסה נדרשת לטורף ולא נדרשת לאוכלי צמחים בין אם תתבאר כהריגה ובין אם תתבאר כדריכה (כלשון המשנה טמא מדרס) כדי לשמש כאחיזת נגד לצורך קריעת הבשר עם המקור או כדי שלא יברח. הדרשה אינה כפשוטו של מקרא וכדעת הרמב"ם בענין דרשות, הפסוק משמש לסמוך עליו חוק שהיה מוסכם עליהם, אבל כשנבחן בתורה את טענת המסורת לשלול עופות טורפים נראה שהדבר נכון ושיש לראות כל עוף שתזונתו מבוססת על חי ולא על צומח למעט חרקים כעוף טמא.

בראשית הדברים – (בראשית פרק א כט -לא) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" כשהכל היה טוב מאד בטרם "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ניתן לאדם לחיות לעופות ולכל נפש חיה ארצית לאכול רק צמחים. לאחר שחטאו והורחקו הכל מאת האל, קטנה איכותם הרוחנית ובהתאם לכך השתנה גם הטבע בכלל, הגוף והחומר המציאותי. הדבר מתואר בשינוי מאדם שיכל שלא למות למת ודאי, מאדם שחי אלף שנים לאדם שחי כארבע מאות שנים ואחר כך כמאתים וכו' מאדמה שמצמיחה והצומח כולו טוב "כל ירק עשב לאכלה" "מכל עץ הגן אכול תאכל" לאדמה שמצמיחה בקושי ודברים שאינם ראוים למאכל "ארורה האדמה…בעיצבון תאכלנה..וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפך תאכל לחם". התמעטות איכות הרוח והחומר המשיכה עוד ועוד וכשם שהשינוי חל באדם בדומם ובצומח כך גם בחי ולכן כשיצאו מן התבה התחדשו חוקים ביחס לחי ככתוב (בראשית פרק ט ב-ד) "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" מעבר לכך שנתן את בעלי הנפש לאכילת האדם גם ביאר ש"אך את דמכם לנפשתיכם אדרש" אבל את נפש הבהמה אינו דורש ודמה כאילו הותר ויכולה חיה להרג חיה אחרת. אלא שבניגוד לאדם שניתנו לו בעלי הנפש לאכלה לא נכתב שניתנו בעלי הנפש הארצים והעופות לאכלה לבעלי נפש אחרים, בעלי הנפש שגברה בהם מציאות החטא השתנו ממציאותם הראשונה כצמחוניות לחיות טורפות, לכן כונו בעלי נפש אלו "טמאים" ו "שקץ" ובדברים יד נקראו תועבה ככתוב "לא תאכל כל תועבה". לכן יש להבין שכשם שחיות הארץ הטהורות הינן אותן שלא גבר בהן החטא ונשארו צמחוניות כך גם בציפורים, הטהורות הינן מי ששמרו את תכונתן הראשונית ונשארו צמחוניות והטמאות הן אלו שגבר בהן החטא והפכו לטורפות.

למעשה:

1. כיום שטבע הציפורים ידוע ומוכר וניתן לבדוק האם ציפור זו אוכלת בשר או צמחונית ניתן להסתמך על מידע זה לצורך התרה או איסור אלא אם כן יש באותו עוף סימנים מחשידים כגון עופות התוכי שמראה מקורו מזכיר את מקור הטורפים ומפצל את אצבעות רגליו לשתים קדימה ושתים לאחור שגם זה סימן מוכר לטורפים (מובא בגמרא ובפוסקים) וכן שיש אחד מבני מינו (נסטור-קיאה) שאוכל מן החי, או עוף שימצאו עדויות שאוכל חי במקרים נדירים, בעופות כאלו ככל וימצאו סימני טהרה (קרקבן נקלף, זפק, אצבע יתרה ואינו דורס) ניתן לאוכלם ללא חשש.

2.עוף שידוע שאוכל בעלי חיים אסור. עופות אלו כוללים את כל העופות המכונים דורסי יום או דורסי לילה. יש לראות את כל הציפורים החיות סביב מקורות מים שעיקר מזונם דגים ושאר בע"ח מימים כטורפים ואסורים. הדברים ברורים מן ההגיון שאכילת דגים דורשת מערכת עיכול של טורף ולא של צמחונים וגם תצפיות מראות שבזמן שאין להם בע"ח ימים הם ניזונים מבע"ח יבשתיים. יש לראות כל עוף שחי סביב מקורות מים שמקורו אינו שטוח כעין מקור הברבור והאוז אלא בנוי בצורה חרוטית כמקור החסידה האנפה והשלדג כטורף ולאוסרו באכילה וכן בעלי מקור גלילי שמסתיים באנקול כמקור השחפים והיסעורים.  

3. יש לאסור גם את הציפורים שאינם עפות כגון יען, קזואר, אמו, קיוי, רלית וכו' (בודאי אם אינה קימת בו מחמת עצמו ולא מחמת פעולת האדם בו). לעופות הבית יש יכולת תעופה מועטה בניגוד לאלו וכן אין לפסול עופות בר בעלי יכולת תעופה מועטה. טעם החוק:

ראשית מצד הכתוב "ועוף יעופף" שכל משמעות שם עוף הינה משום כושר התעופה ומינים אלו שאינם בעלי יכולת זו אע"פ שיקראו ציפורים אינם נכללים בשם עוף הדבר ניכר גם בהתניה המובאת בש"ס ופוסקים בשרצי העוף שיהיו כנפיהם גדולות מספיק לצורך תעופה (חופות רוב אורך ורוב היקף) אע"פ שלא נכתב תנאי זה בכתוב, אבל אם אינו עף אע"פ שמבחינה ביולוגית או במראה ניתן להבחין שהוא מין חגב הוא איננו עוף.

לצורך הבנה טובה יותר הכרחי לבאר מעט מטעמם של סימני הטהרה:

תכונות הטהרה בכל הטהורים חיות עופות ודגים מגלות על תכונות ה"נפש חיה" משני צדדים, האחד הגבלת חיבור החיה לכח המבדיל מהאלוהות והשפעתו בה, והשני יכולת הכרה ויחס של נפשות חיה אלו לאלוהות. מבלי להכנס לשפה 'קבלית', במציאות התחתונה, הארץ הינה הנושאת העיקרית לכח המסתיר ומבדיל מהאלוהות ולכן כשחוטא האדם נענשת האדמה כי היא גורמת החטא, ככתוב "ארורה האדמה בעבורך" וכן "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" "גפרית ומלח שריפה כל ארצה… על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת" ועוד כתובים רבים. השמים הינם מרכבה לאלוה ובם מלאכי אלהים עולים ויורדים, מנהיגים ומיחסים את הדצח"מ לאל, ככתוב "וראית את השמש ואת הירח.. כל צבא השמים….אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים…ואתכם לקח ה'.. להיות לו לעם נחלה".

בבהמות הארציות:

פרסה– הפרסה כחומר מת העוטף את רגל הבהמה מבדילה אותה מהארץ ומצמצמת את השפעת האדמה בה. מעבר לכך שהתגברות כח האדמה בחי הוא הגורם לחטא הוא גם הגורם לתכונת ההרג וזה טעם הכתובים "אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" "כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה" לכן ניתן להבחין שככלל מפריסי הפרסה הינם צמחונים (לגבי השסע לא נפרט כי אינו נדרש לעניננו)

העלאת הגרה – השם גרה מתיחס לאוכל ומיחס לו לשון "גר בארץ" כלאמר המזון שנראה כגידול קרקע מקורו במאמר האל "תדשא הארץ" וכו' והשימוש בלשון העלאה רומזת על העלאתו מהקיבה כלפי מעלה. תכונה גופנית זו מורה כי נפשות בע"ח אלו מכירות באלוה ובהיותו משפיע מזונן והינה כהקרבת העומר בטרם יאכל החדש ושתי הלחם והמעשר שבטרם יקח האדם לעצמו יעלה ל"רוכב שמים" חלקו, וכעין זה תיקנו חכמי ישראל לברך לפני אכילה (למען הסר ספק אין מצוה בתורה לברך לפני או אחרי האכילה ואין זה המקום לענין זה)

בדגים:

קשקשת – צירוף קש' בונה עוד מילה אחת בלבד בתורה 'קשות' ככתוב "ואת הקשות אשר יסך בהן" כלאמר תפקיד הקשות הינו לסוך על הלחם מלשון "וסכת על הארן את הפרכת" כסוכה שמסתירה ומגנה (ולשון "נסך שכר" זהה ואין זה המקום לבאר) כך הדגים מסוככים ומוגנים בקשקשיהם מן הכח המבדיל הלבוש במים.

סנפיר – הסנפירים נותנים אפשרות עילוי אל מחוץ למים כלפי השמים, ומורים בכך על יכולת נפשות בעלי הסנפיר להתיחס לאל כעין העלאת הגרה בבהמה. הדבר מובן לפי צרופי המילה סנ- נף – פר, נף – מורה על דבר עולה אך חוזר מטה כעין תנועת הכנף וכתנופות הקדשים שאינן עולות למזבחו אלא מעלה ומוריד וניתנות לכהנים ככתוב "לכל תנופות בני ישראל נתתי לך ולבניך איתך" (במדבר יח) כך הדג קופץ החוצה מהמים אך נופל אליהם חזרה. צירוף 'פר' מורה על דבר שנחלק ממקורו כגון פרו ורבו- הבדילו חלק מעצמכם להתרבות, פרי ופרח שנחלקים ממקורם בגוף העץ וכו' וכן בדגים שבכח הסנפיר נחלקים ממקורם המים ככתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה".(לגבי צירוף האותיות סנ סברנו שאין ראוי להסביר במסגרת מאמר זה)  

בעופות ושרציהם:

בציפורים לא היו צריכים להיות סימני טהרה משום שעצם היותם מעופפות ולא שוכנות ארץ או מים כולל את הבדלתם ועילוים כאחד לכן ציפור שאין לה יכולת תעופה אף לא מועטה טמאה ולכן הדבר ניכר בחוקי שרץ העוף (א) שאין שרץ טהור מלבד שרץ העוף, הסיבה לכך היא יכולת התעופה שלו שמורה על יכולת היחס שלו לאל מעצם היותו מעופף אע"פ שהינו שרץ וצמוד לארץ-גורמת הטומאה. לכן גם ביארו חז"ל את ההכרח של סימני כנפיו מה שהינו בעצם לא חוק שהומצא בדעתם אלא ביאור פשט הכתוב "שרץ העוף" שחייב להיות בעל יכולת תעופה ובדברים יד הדבר אף הכרחי שכתב שם בפס' יא "כל ציפור טהורה תאכלו" לאחר מכן מנה את האסורות ובפסוק יט הורה "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" ולאחר מכן הורה בפסוק כ "כל עוף טהור תאכלו" והלא כבר הורה זאת בפסוק יא כל ציפור טהורה תאכלו אלא ששם ציפור מתיחס רק לציפורים אבל לא לשרצי העוף ועוף כולל כל מי שיכול לעוף כולל שרצי העוף לכן אחר שאסר אכילת כל שרץ העוף בניגוד לכתוב בויקרא יא סייג את האיסור וביאר שבאופן כללי שרצי העוף אסורים אבל אלו שכבר בוארו להיתר בויקרא יא  מותרים. (ב) הסימן שנתנה בו התורה הינו "כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" מכיון שצמוד קרקע הוא ורוב קיומו בסמוך לה צריך  תוספת של כח היבדלות מהארץ מעבר ליכולת התעופה, יכולת הניתור שלו מעל הארץ מגלה את כוחו להיבדל מכח הארץ.

לכן גם נדרש בבלי חולין סג ב "תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין"  וכן ראינו בכתוב בנח "גם מעוף השמים שבעה שבעה" ולא הזכיר שבעה מהעוף הטהור ומשאיננו טהור שנים, משום שכל העופות היו עדיין טהורים באותה העת. המציאות היתה צריכה להראות כדרשה זו משום שהעופות נבדלים מן הארץ מקור התכונה המחטיאה ולמעט ה20 עופות שנכתבו השאר טהורים הם, אבל ככל וגברה הסתרת פני האל מעולמו הטבע השתנה וכשם שהתקצרו ימי האדם התגבר כח החטא בעופות שהיו טהורים בעבר ונטמאו והיום כבר אין הטמאים מועטים ביחס לטהורים. (ניתן לראות כי ישנו תהליך הטמאות גם מהכתוב בחיות הארץ, שכן במעשה המבול כינה אותן הכתוב "אשר איננה טהרה" "אשר לא טהרה היא" ולאחר מעשה המבול אינו חוזר על ניסוח זה אלא מכנה אותן טמאות שקץ ותועבה)

 

חוקי איסור והיתר אכילת שרצי העוף

ויקרא פרק יא

(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

שרץ – כל בעלי הנפש שבטנם צמודת קרקע (בואר לעיל באריכות).

שרץ העוף – החרקים המעופפים.

ההולך על ארבע – אע"פ שהם לכאורה בעלי שש רגלים, מתוך ששת גפיהם שתים מהן נחשבות ידים, כך מובחן בצורה חדה יותר בגמל שלמה ועוד.

(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:

אך -בפסוק זה סייג את איסור אכילת כל השרצים המעופפים והתיר חלק מההולכים על ארבע, ואלו הם ותכונותיהן כדלהלן.

שרץ העוף – כפי שהסברנו לעיל המילה עוף מלמדת שחייב שיהיו לו כנפים בעלות כושר תעופה מסוים גם אם לא רב.

ההולך על ארבע – התיר רק מאלו שיש להם ארבע רגלים. ארבע רגלים הינו תיאור לשרצי העוף הקיימים במציאות שהינם בעלי שש גפיים כשמתוכם שתים נחשבות לידיים וארבע לרגלים. אע"פ שארבע רגלים הינו תיאור המציאות ולא התניה אם ימצא שרץ מעופף עם יותר או פחות רגלים יש לאסרו משום הכתוב בדברים יד יט "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" ללא תנאי במספר רגליו ואילו אלו שהתיר בפסוקים דלעיל בעלי ארבע רגלים.

כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן – שרגליו שמנתר בהן גדולות ועולות למעלה מרגלי ההליכה כנראה במינים הכשרים. יש שטעו לחשוב ש "ממעל" מתאר שרגלי הנתור יהיו למעלה בהתיחס לאם היה זה גוף האדם, כלאמר שיהיו רגלי הניתור מחוברות לגוף בסמוך לראש ושאר רגליו יהיו לכיוון בטנו. יש לשלול זאת מכך ש: (א) אין זו דרך עמידת השרץ שראשו למעלה אלא ראשו וגופו אופקיים לאדמה. (ב) אין במציאות אף לא חרק אחד שרגלי הניתור שלו סמוכות לראש ורגלי ההליכה רחוקות מהראש ביחס לרגלי הניתור.

לנתר בהן על הארץ – יכולת הניתור (קפיצה) הינה התנאי היחיד לטהרת שרץ העוף. יכולת התעופה מתארת את היותו עוף וארבעת הרגלים רק מתארים את מציאות גופם של שרצי העוף כשם ש "החיה ההולכת על ארבע" מתארת את מציאות החיות היבשתיות ואינה תנאי טהרה.

לנתר – יש להבחין האם הינו בעל יכולת ניתור או שלא. אין להסתמך רק על אורך רגליו שכן יש מינים שיש להם רגלים אחוריות גדולות כרגלי ניתור אך אין אותו המין מנתר כלל אלא הולך בהם או משתמש בהם לתחילת תעופה, יש מינים שרגלי הניתור שלהם קטנות וחלשות מידי וכמעט ואינם מצליחים לנתר וכל מינים אלו שאינם מנתרים אסורים.

(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:

את אלה מהם – משרץ העוף ההולך על ארבע.

את הארבה– כיון שהיו מכירים באותו הזמן את אותם המינים פרט אותם והיה ניתן לאכלם ליודעיהם גם ללא בדיקת הסימנים כשם שאין צורך לראות את הפרה מעלה גרה לפני שחיטתה. כיום כיון שאבדה לנו מסורת השמות ניתן לאכול את שרץ העוף בסימני הטהרה ואין זה משנה אם הוא מוכר כחגב וכו' או לא.

הארבה למינו וכו' – כל אחד מהמינים נחלק למינים רבים וניתן לאכול את כולם אם יש להם סימני טהרה.

סיכום מעשי לשרץ העוף

הרוצה לאכול שרץ עוף טהור:

(א) יבדוק שיש לו כנפים גדולות בצורה מספקת לתעופה, אם הוא בספק ביחס לגודלן ישליך אותו באויר, אם השרץ יפתח את כנפיו וינפנף בהם ויעזרו לו להשיג מרחק או אפילו אם רק ידאה בהם ויועילו לו להשאר באויר ולצבור מרחק הרי זה בכלל עוף וניתן להמשיך ולבדוק האם הוא טהור.

(ב) יבדוק שיש לו ארבע גפים חוץ משתי רגלי הניתור.

(ג) יבדוק שיש לו שתי רגלי ניתור. רגלי הניתור הינן הרגלים האחוריות הרחוקות ביותר מן הראש וסמוכות לבטן רגלים אלו גדולות וארוכות יותר בצורה משמעותית ובדרך כלל במינים המנתרים אזור החיבור של הרגל לבטן יהיה עגול רחב ועבה מחיבור שאר הגפים לבטן.

אם אינך מכיר סוג שרץ זה ויודע שהוא מנתר, אין לסמוך רק על מראה גודל הרגל עובי האזור המתחבר לגוף וכו' אלא לנסות לגרום לו לנתר ורק אם ינתר יוכח שהינו טהור (כפי שהוזכר לעיל יש כאלו שרגליהם ארוכות ואינם מנתרים)