1. ביאור הכתוב בדברים פרק כד א-ד
2. משפט הילדים בגרושין
3.האם אשה יכולה להתגרש לרצונה
4.משפט הרכוש בגרושין
5.סיכום קצר לכלל חלקי המאמר
אע"פ שהנעשה עם הילדים וחלוקת הממון במקרה גרושין אינם מענין חוק הגרושין אלא שיכים לחוקי הניהול החברתי -כלכלי שעיקרם מבואר בויקרא כה. משום שבמובן המעשי הם באים כאחד ומשום שגם חוק הגירושין נובע מחוקי הסדר החברתי צרפנו אותם למאמר זה.
1.ביאור הכתוב בדברים פרק כד (א- ד) חוק גרוש האשה
דברים פרק כד
(א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
יקח…ובעלה… ושלחה מביתו – האמור בפרשיה זו מתיחס ל:
(א) "כי יקח" – בלקיחה נכללות שלש אפשרויות שהן החיבורים המותרים בין איש ואשה – נשואין פלגשות ויעוד שפחות עבריות (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה סיכום חלק 10 סעיף 3). לכן המפַתה שמאן אביה לתתה לו אינו צריך לכתוב ספר כריתות, משום שמעשהו הפקר ולא ליקוח.
(ב) "ובעלה" – יש ללמוד להוציא ארושה כיון שעדין אינה בעולה.
(ג) "ושלחה מביתו" וכן נקראת המשולחת "גרושה" משום שהיתה בביתו וגורשה משם (ראה ענין זה להלן פסקת "וכתב לה ספר כרתות… ושלחה מביתו"). לכן פלגש הדרה בביתו מצוה לכתוב לה ספר כריתות, כיון שמתקים בה "ושלחה מביתו". אבל פלגש שאינה דרה בבית האיש, אין ציווי לכתוב לה ספר כריתות. (אע"פ שהסכמת האב והאיש ליחוד קבע מוציאה מידי זינוי, אי כניסה לבית האיש ככל ואינה לאונסם מורה על חיבור חלש מאד חיבור כזה הוא 'פלגשות שאינה בביתו' למעט בנאנסים למצב זה. ככלל אין נישואין ללא מגורים משותפים כעולה מהוראת "לא יצא בצבא…נקי יהיה לביתו…" (דברים כד, ה). אחר שנה ראשונה יותר להם לחיות בנפרד לפי הצורך המציאותי, אך מגורים נפרדים מלכתחילה אינם דרך נישואין אלא פלגשות). כך גם המיעד את השפחה, כיון שדרה בביתו, אם לא יחפץ בה מצוה עליו לכתוב לה ספר כריתות. (אסור לו לבטל שאר כסות ועונת השפחה על מנת שתצא, כיון שביטולם הינו ביטול עשה ואיסור לא תעשה. אם עבר ובטלם – "ויצאה". יוצאת על דעת עצמה מכח החק, אינה צריכה שהוא יוציאנה ואין צורך לכתוב לה ספר כריתות).
כי יקח איש אשה – לא כתב בתולה, מכאן שאין זה משנה אם נישואין ראשונים או שניים, בכל ליקוח אסור לשלח ללא שמצא בה ערות דבר.
לכן יש ללמוד:
1. שאסור לאדם לגרש את אשתו אם לא מצא בה "ערות דבר".
2. שאיסור שילוח אשה ללא שמצא בה ערות דבר, למרות שלא פורש בלשון לא תעשה אלא נלמד מכך שהותר לגרשה אם מצא בה ערות דבר, הינו איסור לא תעשה ואין להתיחס אליו כאל 'לאו הבא מכלל עשה'. יש ללמוד זאת משלש הוראות נוספות.
הראשונה נכתבה בסמוך לפרשיה זו "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא…" (דברים כד, ה). בשנת הנישואין הראשונה אסור בלא תעשה על איש לעזוב את אשתו על מנת לצאת לצבא וכו'.
ההוראה השניה – "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא, י). הורה איסור לאיש לגרוע מזכויות האישות של האשה בלא תעשה.
ההוראה השלישית הינה הוראת הענישה בפרשית מוציא שם רע "לא יוכל לשלחה כל ימיו". שלושת האסורים (איסור שילוח האשה ללא מציאת ערות דבר, "לא יצא בצבא" ו"לא יגרע") הינם פרטי כלל אחד בכתוב, והוא שהנישואין הינם הסכם לחיבור תמידי בין הצדדים. ביטול הנישואין בכלל או החובות הכלולים בהן אסור בלא תעשה, אלא אם כן תימצא באשה ערות דבר. מתוך שנאסרו פרטי כלל זה (הפרת זכויות האשות ועזיבת האשה בשנה ראשונה) בלא תעשה, אע"פ שלא פורש איסור השילוח בלא תעשה, יש ללמוד שאם הפרת פרטי הנישואין בלא תעשה, כל שכן שאיסור הפרת כלל הנישואין שכולל בתוכו גם את הפרת כל הזכויות הבאות עמם בלא תעשה. יש ללמוד זאת גם מהוראות הענישה בפרשית מוציא שם רע. הטעם ל"לא יוכל לשלחה כל ימיו" במוציא שם רע, נובע מכך שהוראת "לא יוכל לשלחה" הוא הלאו המונח על כל איש שלא מצא באשתו ערות דבר, לכן איש זה שניסה להפר הוראה זו במעשה רמיה ולהוציא את אשתו באיסור, נענש בתוספת "כל ימיו" כלאמר שלא יוכל לשלחה אפילו בהיתר, גם כשימצא בה ערות דבר.
3. צורכו של המוציא שם רע לטעון שזינתה נובע מכך שערות דבר צריכה להיות פגם משמעותי, ערות דבר אינה יכולה להיות ענינים פעוטים, ואין אפשרות לטענה כזו תוך שעות בודדות של חיים משותפים.
4. טענת ערות דבר נתונה לבחינה משפטית. כשיגרש איש את אשתו, יוכלו לבא אביה, בית אביה או היא בגפה לפני השופטים ולטעון שאין בה ערות דבר ואין צדק בגרושיה. אם לא ימצא צדק בטענות האיש ש "מצא בה ערות דבר", יאסרו עליו שילוחה ויכפו אותו להמשך הנישואין. (כמובן ששיפוט ערות דבר עשוי להשתנות מחברה אחת לאחרת וכן בין פרטים שונים. דוגמא: דברים שיחשבו ערות דבר לנביא לא יחשבו ערות דבר לאיש חמרי וכו').
ערות דבר – נחלקו ב"ש וב"ה האם "ערות דבר" הינה עד שימצא בה דבר ערוה, כלאמר עניני פריצות, או שהכונה לכל דבר פגום. יש לדחות את הדעה שדוקא אם מצא בה עניני פריצות, משום שאם כך היה נכתב 'דבר ערוה' אבל נכתב "ערות דבר" כלאמר ערוה של דבר. ערוה של דבר מתבארת מהכתוב "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". וכי יש ערוה לארץ?! אלא אמר יוסף לאחיו, באתם למצא את מקום החסרון והחולשה של מצרים. לכן יש לבאר ש "ערות דבר" פרושו חסרון וענין רע בכל דבר.
סיכום: איש שאין אשתו מוצאת חן בעיניו משום שמצא אחרת נאה הימנה, לא יוכל לשלח את אשתו, שנוי האחרת אינו ערות דבר בה. כך גם לא יוכל האיש לשלח בטענות קטנוניות, והדבר נתון לשיפוט אם טענותיו עליה הינן ערות דבר, הן לפי איכות הדעת של רב החברה והן לפי איכות הדעת האישית של אותו הפרט. ככלל ניתן להגדיר את ערות דבר בשני כללים. האחד דברי ערוה (פריצות בהתנהגות או לבוש) והשני התנהגויות רעות כגון תוקפנות גופנית, קללות, צעקות, חוסר כבוד כלפיו עצלות גדולה וכו'.
כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות – מצות עשה על האיש שרוצה לגרש את אשתו "כי מצא בה ערות דבר" לכתוב לה ספר כריתות. מאידך גיסא, כשם ש "מצא בה ערות דבר" הינה תנאי הכרחי להתיר את השילוח, כך גם הינו תנאי הכרחי לחיוב הבעל במצות כתיבת ספר כריתות. מנגד, היוצאת במשפט כגון שביטל את זכויות האשות, והיוצאת מידי הבעל לאונסו אינו מצוה על כתיבת ספר כריתות (יבואר להלן חלק 3).
וכתב לה ספר כריתות…ושילחה מביתו – צוה שהמשלח את אשתו כי מצא בה ערות דבר יכתוב לה ספר כריתות. לא ביאר הכתוב האם סיום הקשר תלוי בנתינת הספר והוא המתיר את האשה לאחרים ומסיים את חובות האיש והאשה האחד לשני, או שכתיבתו מצוה אך אי-כתיבתו אינה שוללת את סיום הקשר וסיום הקשר תלוי דוקא בשילוח. בהתאם לכך מה משפטה אם שילח ולא כתב לה ספר, או כתב ונתן אך נשארה בביתו?
נכתב (שמות כא, ט-יא) "ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה…ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם…". יש לשאול אם עבר וגרע שארה כסותה ועונתה אבל האמה נשארת בביתו ואומרת "אהבתי את אדוני…לא אצא חפשי" (שמות כא,ה), והוא אינו מגרשה בכח, האם משפטה כפנויה או כאשת איש? כיון שנכתב "ויצאה", משמע שהדבר תלוי במעשה היציאה שאם תצא או אז פנויה היא. אבל אם לא "יצאה", אע"פ שביטל עשה של "כמשפט הבנות יעשה" ועבר על לא תעשה של "לא יגרע" שאי קיומם מבטל את אחיזתו בה, כל עוד לא נעשה מעשה ביטול השיכות והוא יציאתה/הוצאתה מביתו, אין זה מפר את שיכותה אליו.
כן נכתב "ולקחתי אתכם לי לעם… והבאתי אתכם אל הארץ". ראשית ליקוח ואז כניסה לביתו (ארץ ישראל), כלאמר כניסה לביתו כוללת בתוכה ליקוח והינה הוצאת הליקוח לפועל. כך גם להפך "ויצאה" כולל בתוכו את ביטול הליקוח, והוא בטולו בפועל גם אם לא כתב לה ספר כריתות, אבל כל עוד שוהה היא בביתו הרי היא שלו. יש לצרף זאת לכתובים אחרים המורים ש 'בית משייך', ושיכות האשה לאב או לבעל אחר ארושין נקבעת בהתאם לבית בו היא נמצאת (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה חלק 5 סעיף ד). וכן מעיד שמה עליה שנקראת גרושה ולא נקראת בעלת ספר. לכן הנשואה כשפחה "ושלחה…ויצאה" (דברים כד א-ב), שילוחה ויציאתה מביתו בהודעת סיום החיבור אחר מציאת ערות דבר, היא שמבטלת את החיבור בינהם ועושה פנויה. אי כתיבת ספר אע"פ שהינו ביטול מצות עשה, אינו מעכב את מעמדה כגרושה. כך גם להפך, אם כתב לה ספר כריתות נתן בידה ונשארה בביתו, אין הספר מפריד בינהם ונשארה אשתו. עוד יש ללמוד לענין זה:
וכתב לה ספר – העולה מהכתובים שכתיבת דברים בספר נועדה להאחיז רוח בחומר ולגרום לפעולת הרוח בחומר בכח הכתיבה. הן אם בצורת "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע…" (שמות יז, יד), "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה'…" (דברים יז, יט) וכו'. כלאמר האחזת מחשבה וידיעה לזמן רב. הן אם בצורה של "וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים…ובאו בה המים המאררים למרים… וצבתה בטנה…ונקתה ונזרעה זרע"(במדבר ה), או "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד" (דברים לא, כו). כלאמר עצם קיומו שם אע"פ שאין רואהו וקורא בו הוא הפועל. וכן "לחת אבן כתבים באצבע אלהים" (שמות לא, יח) "ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת… אשר על ארן העדת" (שמות כה, כא-כב),. כלאמר ההשכנה והדיבור שבמקדש מתקימים מכח המצאות הלוחות בארון ומכתב האלהים אשר חרות עליהם. [כעין זה דרש ר' יוחנן נוטריקון "אנכי ה' אלהיך" – "א'נא נ'פשי כ'תיבת י'הבית" (בבלי שבת קה') כלאמר שהכותב שם את נפשו במכתב לכן הורה "פסל לך" ולא גוז חצוב וכו' כלאמר צוהו לעשות פסל ואין זה המקום לביאור הענין] וכו'.
לכן בצירוף למבואר לעיל, שמצות כתיבת ספר כריתות מתיחסת לשילוח כתוצאה ממציאת ערות דבר באשה בלבד ולא במקרי גרושין אחרים (כגון יוצאת כיון שהפר האיש את זכויותיה וכו' ראה להלן חלק 3). יש להבין שבשונה משיטת המסרת שבארה את המילים ספר כריתות כ 'ספר כורת בינו ובינה', כלאמר שהספר פועל את פעולת הכריתה בין האיש לאשה ובכך תלתה בכתיבת ספר הכריתות את קיום הגרושין או אי קיומם אם לא נכתב ספר כריתות. כתיבת ספר כריתות לא נועדה להפריד בינו ובינה אלא לכריתת ערות הדבר. לכן "וכתב לה… ונתן בידה". "לה" כלאמר כותב בשביל האשה (לא נכתב להם – 'לכרות בין שניהם'), משום שערות הדבר נמצאת "בה" והספר נכתב לכריתת ערות הדבר. "ונתן בידה" – דרך פעולת הספר שנמצא עמה ופועל כלפיה כפי המתואר בפסוקי כתיבת הספרים דלעיל.
אין לתמוה על כך שהאיש כותב לאשה ספר שענינו תיקון נפשה, שכן נכתב בענין חשד איש באשתו שנאפה תחתיו "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה….ונקה האיש ההוא מעון" (במדבר ה'). "והביא…ונקה", משמע יש לאיש זכות ואף חובה שיפוטית ושיטורית על אשתו, לכן "והביא" אף שלא ברצנה. "ונקה …מעון" משמע שאם אינו מביאה עון מונח עליו. זה ממשפטי המשפחה שעולים מן הכתובים שהאיש אחראי כשופט ושוטר על בני ביתו, להוליכם בדרך ישרה ולבער את הרעות מקרב ביתו, כנראה בברור מפרשית בן סורר ומורה ככתוב "ויסרו אותו…ותפשו בו אביו ואמו" וכו'. לכן כמו בשוטה כך גם בגרושין, אם רואה האיש באשתו ערות דבר התיקון מונח עליו. אם לא הצליח לתקן זאת בעודנה ברשותו, חלה עליו מצות כתיבת הספר, שילך הספר עמה ויתקן את ערות הדבר שבה. בהתאם לאמור, עיקר הנכתב בספר צריך להיות ערות הדבר בגינה משולחת האשה. כמובן שעל פי רב אין זה רק מעשה אחד ותכונה רעה אחת, גם אם היה מעשה מסוים שהכריע את הכף. לכן צריך לבאר את מכלול התכונות והמעשים שכלולים בערות הדבר. לכן ספר הכריתות צריך להכתב כעין זה: הרני משלחך משום ש….. [יבאר כראוי את ערות הדבר שבגינה משלח והיא עיקר הספר]
במסרת נכתבו תנאים מסוימים בקיום מצות כתיבת הספר שחלקם מתאימים לכתבי ראיות כגון כתיבת שמותיהם, תאריך, עדים, נתינה בפני עדים וכו'. יש לדחות דרישות אלו לצורך קיום מצות כתיבת הספר משום שאין טעמו של הספר להיות כתב ראיה על סיום הקשר בין האיש לאשה, ועל היות אשה זו פנויה כמבואר לעיל. בנוסף :
(א) לא עולה הוראה כזו מהכתוב, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף.
(ב) אם יש צורך לראיה לכשיוצר שינוי במעמד האישות, הן משום מניעת זימה והן משום יחסים כלכלים שבין איש לאשתו. היתה צריכה להכתב הוראה לכתיבת ספר גם במעשה הנישואין, לראיה על שינוי המעמד והחוקים המתיחסים אליו וגם כזו אין.
(ג) הכתוב לא הורה בשום ענין על צורך בעדויות, כתבי עדות וראיות בזמן שינוי מציאות. זאת אף על פי שכתוצאה מאותו שינוי עשוים להיווצר איסורים, מצוות, זכויות או עונשים. לדוגמא אין הוראה לעדות או כתבי ראיות על מעשה קנין, למרות שמציאות הקנין או שינויה יצרו משפטי גניבה נזקין וכו' ואין הוראה להעמיד שני עדים או כתבי ראיות על היולדות בזמן הלידה, אע"פ שעל פי זה יוצרו יחוסים ומהם יגזרו משפטים רבים.
עדויות וראיות נדרשו בכתוב רק כחלק מהליך שיפוטי. ככל ותיווצר בעיה ביחס לכל מציאות הן בעניני אישות, קנינים, יחוסים, נזיקין וכו', אם ידרש ברור משפטי, יכולים הצדדים להביא עדויות וראיות להוכחת עמדתם. מאידך גיסא אין זה סותר שהחושש ורוצה להבטיח את עצמו בראיות על קנין וכדומה יכול לעשות זאת, כגון "ופרשו השמלה לפני זקני העיר" (דברים כב, יז). כך גם יכולים לתקן מנהיגי הציבור שפעולות מסוימות כגון קנינים, נישואין וכו' יעשו בפני עדים או שיעשו עם כתבי ראיות משום תקנת הציבור. אך לעניננו יש להבדיל שלא משום כתב ראיה הורנו האל על כתיבת ונתינת ספר כריתות.
ונתן בידה ושלחה מביתו – לאור הכתובים שהובאו לעיל בענין סיבת כתיבת ספר, (כגון "והיתה עמו" או "והיה שם בך לעד" וכו' ) יש ללמוד שהספר צריך להשמר אצל מי שיועד לו. בהתאם לכך ספר הכריתות צריך להיות עם האשה. לכן הורה "ונתן בידה ושלחה", שצריכה לקחת אותו עמה ולשמור אותו אצלה. אם סרבה לקבל את הספר, או השליכה אותו וכו', האיש יצא ידי חובת המצוה והיא ביטלה מצות עשה, שמתוך שצוה "ונתן" מוכרח שהיא צריכה לקבל. האמור הינו פרט בכלל העולה מהכתוב. כל מצוה שהיא פעולה שנעשית על ידי שני בני אדם כאחד, אע"פ שיש צד פועל וצד מקבל פעולה, ואע"פ שלא יהיה מעשה בקבלת הפעולה, ואע"פ שהוראת המצוה נכתבת ביחס לצד הפועל ולא למקבל הפעולה, המצוה והענישה מוטלת על מקבל הפעולה כעל הפועל. לדוגמא: חק החליצה, אע"פ שלשון הכתוב אינה מצוה כי אם לאשה ואע"פ שאין האיש פועל אלא מקבל פעולה, ככתוב "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" כיון שלצורך קיום ההוראה על ידי האשה נדרש האיש להיות נוכח ואם לא, לא תוכל ההוראה להתקיים, נמצא שבכלל ההוראה מצוה האיש להיות נוכח לקבלת הפעולות ואם לא הרי הוא מבטל מצוות אלו. לכן אשה שאינה מקבלת את ספר הכריתות כשינתן לה, מבטלת מצוה ונענשת ככל מבטל מצוה, שהאיש מצוה לכתוב ולתת והאשה לקבל ולשמור.
ושלחה מביתו – זוהי הפעולה העיקרית שעל בסיסה יוכרע האם אשה גרושה או עדין אשת איש. כשישלח האיש את אשתו כפעולת סיום הקשר בינהם, אחר שחל עליו היתר השילוח משום ש "מצא בה ערות דבר" אז תהיה גרושה ומותרת לאיש אחר ובטלו חובותיו כלפיה. כל עוד לא שילח האיש את האשה מביתו, גם אם מסר בידה ספר כריתות עדין אינה גרושה, עד שתצא מביתו.
(ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:
והלכה והיתה לאיש אחר – מכאן:
1. שמותר לגרושה להנשא לאיש אחר, אחר גרושיה.
2. שהולכת על דעת עצמה ללא צורך בהסכמת אביה לנישואים. יש לסייג זאת מהכתוב בבת כהן "וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" (ויקרא כב, יג), שדוקא כשיש לה זרע יכולה ללכת על דעת עצמה, אבל באין לה זרע כיון ששבה אל בית אביה כנעוריה אינה יכולה להנשא על דעת עצמה, אלא אביה משיאה לאשר ישר בעיניו (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה).
3. אע"פ שילדיה שיכים לבית אביהם ואוחזים אותה מלשוב לרשות אביה, אינם מונעים אותה מלהנשא לאיש אחר.
ויצאה מביתו – יש ללמוד ש 5 מעמדות לאשה:
1. בטרם נישאה – שיכת לאביה.
2. אחר נישואיה – שיכת לבעלה.
3. גרושה או אלמנה ללא ילדים (כולל אלמנה שחלצה) – שבות לרשות האב כנעוריהן.
4. אלמנה ללא ילדים שיש מי שייַבמה – שיכת למשפחת הבעל ואסורה לשוב לבית אביה/להנשא לזר.
5. אלמנה/גרושה שיש לה ילדים נבדלת מכל משפחה, אינה שיכת לבית אביה ולא לבית מגרשה. אע"פ שילדיה אוחזים אותה מלשוב לבית אביה, אין באחיזתם כדי לשיך אותה למשפחת אביהם או למנוע ממנה להנשא לאיש.
משמעות השיכות במובן המעשי הינו מחויבות האב או האיש במשפט הבנות כלפי האשה ומאידך גיסא כל אשר לאשה שייך להם.
אע"פ שגרושה/אלמנה שיש לה ילדים נבדלת לעצמה, אין איסור שתבא לידי הסכם עם (א) אביה/בית אביה לקבלה ובאלו תנאים שיוסכמו בינהם (ב) המגרש או בית אב המגרש/הנפטר להשאירה ברשותם ובאלו תנאים שיוסכמו (ראה עוד במאמר דרך חיבור איש ואשה ולהלן).
(ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
ושנאה – כמו "לא תמצא חן בעיניו". כמבואר לעיל שכל גירוש אשה ולא רק מנשואין ראשונים אינו יכול להעשות מסיבות קלות. אלא ושנאה, צריך שיהיה דבר משמעותי המביא לידי שנאה והוא המכונה "ערות דבר". אבל שנאה שאינה מוצדקת אינה מתירה שילוח ככתוב במוציא שם רע "ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים".
וכתב לה – אע"פ שכבר יש לה ספר כריתת ראשון, כל איש שתנשא לו וישלחה מצוה לכתוב לה ספר כריתת וכו'.
או כי ימות – ההוראה שבכתוב הבא חלה גם על אלמנה ולא רק על גרושה.
(ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:
לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה – אבל איש אחר יכול לקחתה ומכאן יש ללמוד שאין הגבלה על כמות הפעמים שתוכל אשה להנשא.
אחרי אשר הטמאה – מה היא הִטמאֻֻתה? ששכבה עם איש אחר.
דחית המסרת שחק זה מתיחס למשולחת שנישאה בשנית ואינו חל על המזנה
במסרת נכתב שחק זה של איסור השבת משולחתו חל דוקא כאשר המשולחת נישאה לאחר, אבל אם זינתה עם אחר מותר לו להשיבה (טוש"ע אבן העזר סי' י).
יש לדחות דעה זו.
ראשית משום הכלל שכשמדבר הכתוב באיסורי חיתון אינו מתיחס לזינוי, כפי שבויקרא פרק יח לא דבר במשכבי זינוי משום שמשכב הזינוי אסור תמיד ומשפטו מות (ראה מאמר איסורי חבור ונישואין). לכן לא הוצרך הכתוב להתיחס למקרה של משולחת שזינתה, כיון שאם זינתה אחר גרושיה משפטה מות ואין סיבה לבאר שאסור להשיבה. אבל הוצרך לבאר שהנישאת אחר גרושיה ושכבה בהיתר נאסרת לבעל שקדם לנישואין אלו.
נוסף על כך תואר טומאה ביחס לאשה שנשכבה מתיחס למשכב איסור בלבד ולא לאשה ששכבה משכב היתר, ככתוב "ואם לא נטמאה האשה וטהֹרה היא" (במדבר ה, כח). כלאמר שאם לא שכבה משכב איסור נקראת טהֹרה, ונקראת טמאה אם שטתה תחת אשה. אין זה רק במשכב אשת איש אלא בכל משכב איסור, ככתוב "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח), אפילו באונס ככתוב "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו" (בראשית לד, ה). לכן ביאר הכתוב את החריג, שהמשולחת שנישאה לאחר אע"פ ששכבה משכב היתר וטהורה היא, נקראת טמאה ביחס לבעל הראשון ואסורה לו. אבל משולחת שזינתה ונקראת טמאה מצד מעשה האיסור שבה ומשפטה מות, כל שכן שתקרא טמאה גם לבעל הראשון ותאסר עליו.
לאור זאת יש לשאול מדוע הורה הכתוב שהמגורשת שנישאה לאחר ולא שכבה משכב איסור תקרא טמאה ?
חק זה נובע מהמציאות המתוארת בכתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", כלאמר כשיתחברו איש ואשה יהפכו לאדם אחד. בכתוב אין זה ענין רעיוני ומשל בלבד אלא מציאות. מציאות זו הנה סיבת חוקים ומשפטים רבים, כגון אסורי חיתון הכתובים בויקרא יח. שם מתוארות הנשים כערות האיש כגון ערות אביך, ערות אחיך, ערותך הנה וכו' (ראה בהרחבה מאמר איסורי חיתון וחיבור פס' ז). כן יש ללמוד מחק היבום, שנועד להמשכת קיום שמו של המת ומתקיים דרך אשת המת בלבד. אם היתה המשכת שמו ענין רעיוני בלבד, היו יכולים אחיו להמשיך את שמו דרך כל אשה וכו', אבל הכתוב רואה את האיש והאשה כאדם אחד בפועל, לכן כשתלד היבמה הוליד חלק מהמת. זו גם סיבת הוראת "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" (ויקרא כב, יג) וכו', משום שכח האיש הראשון אליו השתיכה כלאמר אביה, שהיא שאר מנפשו וגופו, מעולם לא פסק בה, אע"פ שיצאה מביתו והיתה לבשר אחד עם איש אחר (הבעל). כך גם בעניננו, אחר שהתחברו איש ואשה במשכב והפכו לבשר אחד, אין החיבור שבינהם פוסק לעולם, אע"פ שנפרדו בכל אחת מן הדרכים האפשריות. כשם שאם יכרת אבר מאברי גופו, אע"פ שנפרדו הרי שהאבר עדין אינו כי אם חלק מהגוף ממנו הופרד ונושא את תכונותיו. לכן אע"פ ששילחה האיש הראשון, עדיין ישנו חיבור בינהם. לכן כשתשכב עם איש אחר בין כנשואה או בכל דרך אחרת, ביחס לבעל הראשון הרי היא כמי ששכבה עם איש אחר בעודה שלו, ולכן ביחס אליו הרי כמי שנאפה תחתיו וטמאה. (כעין זה נכתב בבלי חולין קט: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן, מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה. אסר לן… אשת איש, (התיר) גרושה בחיי בעלה").
2. אחיזת הילדים וחובת פרנסתם ע"י האב ובית האב
(א) נכתב "למשפחותם לבית אבותם". אע"פ שכתוב זה לא נכתב כהוראה חוקית, הוא יסוד לחוקים רבים והוא מגדיר שמשפחה הינה צד האב בלבד. (כך הובא גם במסורת בענין חוקי ירושה "אמר רבא אמר קרא ממשפחתו וירש אותה, משפחת אב קרויה משפחה ואין משפחת אם קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם", ב"ב קט' קי', שו"ע ח"מ רע"ו סעיף ד') .
ראשית יש להבין כי המילה משפחה אינה מתארת כבלשון זמנינו איש אשה וילדיהם אלא שושלת זכרית, כלאמר איש, בניו, אחיו, אחי אביו, בניהם וכו'. זאת משום שאיכות רוחנית-אנושית עוברת רק דרך זכרים מאבות לבניהם. דוגמא לכך היחוס לכהונה. הכהונה שהיא איכות ודרגה רוחנית מסוימת, מולדת רק מאב לבניו ולא מאם למולד דרכה. לכן גם אין בנות הכהנים או נשותיהם 'כוהנות', הן אינן משרתות במקדש, אינן אוכלות קדשי קדשים ואם נשאו לשאינו כהן אסורות בקדשים ככל ישראלי. (האמור נכון לכל שבט ועם אפילו אצל הגוים ראה עוד במאמר מיהו מעם ישראל).
(ב) התארים שבט ומשפחה על פי בית אב אינם רק שם ומילה שמגדירה את יחוסם של אנשים לקבוצות על פי שארות בשר זכרית, אך ריקים ממשמעות מציאותית. תארים אלו מתארים איכות רוחנית שממנה נגזרים חוקים משפטים ומצוות.
חוקי הסדר הרוחני-חברתי-מדיני וחוקים אחרים נגזרים מהם. כגון מי הוא מזרע אהרן ומיהו הזר הקרב שיומת, חוקי ירושות/נחלות חק הגאולה, וכן אסורי חיתון כגון האיסור לשאת את אשת אחי אביו בשונה מאשת אחי אימו שמותרת. (אסורי חיתון נוספים התלוים ביחוס למשפחה, ראה מאמר אסורי חיבור ונשואין.) אלו ואחרים נגזרים מהגדרת היחוס למשפחה ושבט שמוגדרים ע"י שושלת זכרית.
(ג) כך גם עולה מן הכתובים כי יחוס משפחתי, הינו שיכות גדולה וחזקה יותר משיכות ואחיזת הקונה בקנינו הממוני. המילים קנין, ליקוח ומשפחה מבטאות שלש דרגות של שיכות.
המילה קנין אינה מתיחסת כי אם לשיוך הפחות ביותר של דצ"ח ועבדים.
ליקוח מתיחס לחיבור בין אנשים או כלפי האלוהות שמלכתחילה היו נפרדים, לכן הלשון כלפי נשואין בכתוב היא ליקוח.
במשפחה השיכות נובעת מכך שחלקיה מבטאים התפשטות של כח אחד ולכן אין בה צורך בחיבור וליקוח (ראה עוד להלן).
יתר על כך, הורה האל בכתובים רבים על שמירת הכח מחובר ומאוחד. לכן הבנים יורשים את אביהם מתוקף השיכות המשפחתית "בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, יז) ולא רק אדמות נחלה, אי אפשר לנשל יורשים או לשנות מחוקי ההורשה בלי הצדקה ע"י חק מחוקי האל ככתוב "לא יוכל לבכר את בן האהובה" (דברים כא, טז). בני משפחה יכולים לגאול אדמות נחלה, בתים או בן משפחה שנמכר לעבדות לגר, מה שאין כן מי שאינם בני משפחה. משום שהגאולה הינה הפקעת קנין מקונה ואי אפשר להפקיע קנין מקונהו בלא שיורה האל הפקעה זו. הורה האל שחשיבות המצאות חלקי המשפחה בתוכה חשובה עד כדי הפקעת קנין. כך גם הורה "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (ויקרא כה, מא), האדון מחוייב לקנות את המשפחה ולהוציאה כאחד ואסור לו להפרידם לא בקניה ולא ביציאה. העולה מכל האמור שהשתיכות הילדים לאב ולבית האב חזקה משיכות קנין לקונה, וכשם שאי אפשר להוציא קנין מבעליו שלא על פי חק מחוקי האל, כך גם אי אפשר להוציא ילדים מידי אביהם.
(ד) כן יש ללמוד את שיכות הילדים לאביהם וחובת פרנסתם על ידו ללא הגבלת גיל מהכתובים להלן:
נכתב "איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב), ובהתאמה לארץ ישראל נכתב "כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל… למען ירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו" וכו' (במדבר לו, ז-ח). ניתן להבין הוראות אלו טוב יותר על פי הכתוב בחנית הלוים והכהנים (במדבר ג'), שכל קבוצת לוים חונה דוקא בצד מסוים של המשכן. חלוקה זו אינה סתמית אלה חלוקה מהותית לפי דרגות קדושתם, ובהתאם לכך יעודם מאת האל. לכן הכהנים שהתעלו על שאר הלוים נבדלים לעצמם וחונים קדמה לפני אהל מועד. כך גם לגבי שאר הלוים, ששוני דרגתם תואר בהוראת "נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי" (במדבר ד, ב)ובהתאם לנשואם על שאר הלוים, נושאים את קודש הקדשים ונקבע מקום נבדל לחניתם. כן תואר ביחס לבני גרשוןככתוב "נשא את ראש בני גרשון גם הם", כלאמר נשאים אך לא כבני קהת, ובהתאם נקבעה להם עבודה ממוצעת ונקבע להם מקום חניה נבדל. מנגד בבני מררי לא נכתבה נשיאה "בני מררי… תפקד אתם" (במדבר ד' פס' ב' כב' כט'), כיון שהם בדרגת לוים ראשונית, בהתאם נקבעה להם העבודה החומרית יותר ומקום חניה נבדל. כלאמר בהתאם לשוני באיכות הקבוצות, יש גם שוני בעבודתם לפני האל ומקום חניה נבדל לכל קבוצה. כך הדברים גם ביחס לחנית השבטים האחרים סביב למשכן במדבר, ובהתאם לכך לנחלות בארץ ישראל. נחלת כל שבט נקבעת לפי דרגתו, תכונתו ויעודו מאת האל. לכן נקבע כחק המותאם למציאות הרוחנית והמציאות החומרית הנוצרת ממנה "כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל". וכן חוקי היבל שמבארים ביטול והפקעת מכר על מנת שאדם ישב בנחלתו ועם משפחתו ככל האפשר, ככתוב "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, י). העולה מהוראות אלו שישראלי אינו יכול לגור בכל מקום אשר ירצה אלא חייב לשבת בנחלת אביו. בהתאם להוראה זו, כשיבגור איש, ישא אשה ויזדקק למקום מגורים פרטי, מחויב הוא לדבוק בנחלת אביו, וחייב אביו לתת לו מקום בנחלתו וכן חלק מנחלתו לעבד לצורך פרנסתו. מהוראה זו עולה לא רק חובת המצאות הילדים עם אביהם אלא גם כי האב חייב בפרנסת בניו.
האמור לעיל מוכרח גם על פי הכתוב בגאולת עבד ישראלי שנמכר לגר "אחד מאחיו יגאלנו או דדו או בן דדו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו" (ויקרא כה , מח -מט). יש לשאול מדוע לא נכתב אביו יגאלנו? אלא שאם האב קיים, אזי האיש נמצא תחת אביו ואינו יכול לאבד מנחלתו, את ביתו או להמכר לעבד וכו', משום שהם של אביו ואביו מפרנסו. ולהפך אם האב איבד את כל אשר לו, אזי משפחתו מכורה עימו לעבדות ככתוב שם "ויצא מעמך הוא ובניו עמו".
עוד יש ללמוד את שיכות הבנות והבנים לאביהם וחובת פרנסתם על ידו ללא הגבלת גיל מהכתובים להלן:
נכתב "כמשפט הבנות יעשה לה",בנות הינו שם תואר הניתן לאשה כשתיוחס לאביה. מכיון שכך, יש ללמוד שכתוב זה חקק את משפט האב כלפי בנותיו והרחיבו גם לשפחה שיועדה. מהמשך הכתוב "שארה כסותה וענתה לא יגרע", ניתן ללמוד שמשפט הבנות כולל בתוכו חובת האכלה והלבשה, אלא שיש ללמוד שאין זה כל הכלול בו והנזכרים הינם רק הצרכים הבסיסיים ביותר מתוך משפט הבנות. מכאן שחייב אדם בפרנסת בתו (ראה בהרחבה דרך חיבור איש ואשה חלק 10 פיסקת 'החק השני').
כן נכתב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג). יש ללמוד מכתוב זה:
(א) שחובה על האב לזון את בתו.
(ב) שאין חובה זו כדברי המסרת רק עד גיל שש, אלא חיוב זה הינו כל זמן שהיא ברשותו, אפילו גרושה אחרי שנים רבות אם לא היו לה ילדים (ראה בפירוט מאמר דרך חיבור איש ואשה סוף חלק 4).
יש ללמוד גם מכתובים אלו בקל וחומר, שכל החובות האמורות כלפי בנותיו חלות עליו גם ביחס לבניו. שכן החובה נובעת מהשיכות המשפחתית, ושיכות הבנות למשפחה חלשה וזמנית משיכות הבנים שהינה מהותית ותמידית והם הם המשפחה (כמבואר לעיל). יש לדחות את האפשרות כי אין ללמוד מהכתובים בבת לבן ולאמר שהחובות כלפי הבת נובעות מתוך חולשתה להתפרנס או הסכנות הנלות לפרנסתה. זאת משום שחובת הפירנוס נובעת מהשיכות, ככתוב שם (ויקרא כב) "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו… ובת כהן כי תהיה אלמנה" וכו'. כלאמר כשם שהקנין (שיוך) הוא הגורם להאכלת העבדים, כך גם בבת שיוכה לאביה הוא סיבת ההאכלה. כן ממשיך כתוב זה "וזרע אין לה מלחם אביה תאכל", משמע כשזרע יש לה לא תאכל מלחם אביה אלא מפרנסת את עצמה, אף על פי שהיא אשה. משמע שלא היותה אשה הוא הגורם להאכלתה אלא השיכות המשפחתית, וכשיש לה ילדים ילדיה שיכים לבית אביהם ומונעים את שיבתה לבית אביה, ולכן אינה אוכלת בקדשי אביה.
עוד יבואר מהכתוב "ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה אם אחרת יקח לו שארה כסתה וענתה לא יגרע ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף". יש לשאול על מי נכתבה הוראה זו על האב שהוא האדון-הקונה או על הבן, שהרי אחת מהחובות ש"יעשה לה" הינה משכב ואין האב שהוא הקונה יכול לשכבה אם כבר שכבה בנו. בנוסף אם לא יעשה לה יוצאת חינם אין כסף, כלאמר אין היא יוצאת מאישות הבן אל עבדות לאב, אלא בעקבות אי עשית הבן השפחה יוצאת מרשות האב שהוא הקונה. הבנת כתובים אלו מצטרפת לנלמד לעיל מהכתובים "אחד מאחיו יגאלנו", "ויצא מעמך הוא ובניו עמו", ולכתובים נוספים שמורים כי אחד מחוקי החברה-כלכלה בכתוב הוא שבית אב הוא מערכת כלכלית שיתופית, בה כל המיוצר על ידי פרט מפרטיה משתיך לבית האב ולא רק לפרט המייצר. האב הינו המנהל והוא בעל הזכות לניהול היצור, ולחלוקת התוצר של פרטי הבית אב. לכן לא חילק כתוב זה בין האב לבן, משום שהבן הוא רק האחראי הישיר כלפי אשתו וילדיו. אבל כל עוד אביו קיים, האב וכל ביתו (שאר בני האב נכדיו וכו') אחראיים לצרכי כל הכלולים בבית-אב.
משפט אב שמפר את חוקי היחס לילדיו –
יש ללמוד מהכתובים שככל שדרגת הקיום של המשויכים גבוהה יותר, כך איכות היחס בין הצדדים נדרשת להיות טובה יותר. לדוגמא אם הכה אדם את בהמתו ושיחת את עינה, אינו צריך להוציאה מתחת ידו. אבל בעבד, כיון שהוא אדם יוצא לחופשי על הפרת יחס כזו. עבד גוי קנוי לעולם אך עבד עברי אינו קנוי כי אם עד שש שנים או יובל, וכו'. לכן יש ללמוד שכל האסור לאדון ביחס לעבדים ושפחות, כל שכן שאסור לאב ביחס לילדיו, כלאמר אסורה חבלת איבר [ענישת ההורה את ילדיו נגזרת ממצות השיפוט, חבלת איבר הנה תת רציחה (ראה הערה בסוף מאמר דרך חיבור איש ואשה) והרצח (הריגה) אסור גם בענישה במשפט הציבורי ככל ואין זו הוראת האל, משום כך נאסרת גם חבלת הורה בילדיו (וכן חבלת שופט בנענש). יש ללמוד זאת גם בקל וחומר מ"ונקלה אחיך" שאוסרת הכאת יתר אף שאין בה חבלת איבר וכל שכן הכאה שיש בה חבלת איבר. יש לשפוט הורה (כך גם לגבי שופט) שחבל בילדיו כחובל באדם חפשי שמשפטו "כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד)] ואסור לבטל ממשפט הבנות שהוא כל מה שמקובל שהאבות עושים בשביל בנותיהם באותו הזמן, וכל שכן שמתחייב בזאת לבניו (כדלעיל).
מאידך גיסא כפי שבואר לעיל ישנן שלש דרגות שיכות. קנין, ליקוח, משפחה. העולה מהכתוב כי ככל שאיכות המשויכים גבוהה יותר, איכות השיוך גדולה יותר ובטולו קשה יותר. קנינים (דצ"ח ועבדים לא עבריים) אם לא יחפוץ בהם יכול למכרם או להוציאם מרשותו בדרכים שונות. ביטול ליקוח (אשה) קשה יותר, כפי הנלמד שאסור לשלח אשה בלא מציאת ערות דבר. לשיכות המשפחה אין ביטול, כשם שלא היו חלקיה נפרדים שחוברו, אלא מראשיתם היו מאוחדים, כך אין כתוב שמורה עליה אפשרות הפרדה כעין מכר קנינים או גרוש אשה. להפך, הכתובים מורים את חובת שימור החיבור בין חלקי המשפחה כמבואר לעיל. לכן יש ללמוד שהאב שמפר את חוקי היחס כלפי ילדיו, כלאמר שחבל באבריהם או שלא עשה לילדיו "כמשפט הבנות", כלאמר שאינו מטפל ודואג להם כפי שהורים מטפלים ודואגים לילדיהם. כיון שביטל עשה ועבר בלא תעשה של "לא יגרע" (בואר לעיל שחק השפחה הורחב מחובות האב לבתו ושמחויב בהם גם לבניו). יש לשפטו על ביטול הוראות החק ולהביאו לידי קיומו גם בענישה אם ידרש (חק הענשים בכתוב אינו מוגבל רק ל "והפלו השופט והכהו" אלא רב אפשרויות כפי שיסברו השופטים שנדרש, למעט הריגה, חבלה ובהגבלת "ונקלה אחיך לעינך"). אבל הוצאת ילדים מידי אביהם או בית אביהם אסורה ותותר רק בזמן שיש חשש שהאב או מי ממשפחתו ירצח אותם. במקרה זה יש לשופטים אשר יהיו בימים ההם לחשב מה המעשה הנכון. כגון כליאת הגורמ/ים המסכנ/ים עד שיסור החשש, הנחת הילדים תחת שמירה, מסירתם לידי אימם, בית אביה או למשפחה כל שהיא וכו'. בכל האפשרויות עדיין האב או משפחתו חייבים בכל צרכיהם. במקרים בהם אין האב יכול לדאוג לצרכי ילדיו (לא שאינו רוצה לדאוג להם), האחריות לכך עוברת לבית האב, ואם אינם רוצים למלאות את חובתם יש לכפות אותם לקיום חובתם. אם גם הם אינם יכולים לדאוג להם האחריות להם מוטלת על הציבור ובכל מקרה אין בכך היתר להוציא ילדים מידי משפחותיהם ככתוב "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" וכן "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" כלאמר גם אם אין בידי איש יכולת לפרנס את משפחתו ונמכר לעבדות אין מפרידים ממנו את משפחתו אלא חובה על הקונה לקנות את משפחתו עמו.
יש לסייג את האמור לעיל מהכתוב "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ותפשו בו אביו ואמו…ורגמהו כל אנשי עירו" (דברים כא) מבלי לבאר את כלל הפרשיה ופרטיה, יש ללמוד שילד שאינו הולך בדרך הטוב והישר ואינו מכבד את הוריו, יש רשות בידי הוריו ליסרו (למעט חבלת איבר והריגה) ובכלל היסורים מניעת פרנסה.
סיכום:
(א) משפחה הינה שושלת זכרית כלאמר האב ומשפחת האב בלבד.
(ב) שיכות משפחתית חזקה משיכות קנין לקונה. כשם שאי אפשר להוציא מאדם את קניניו כל שכן שאי אפשר להוציא מהאב ומשפחת האב את ילדיו. הוצאת ילדים מאביהם/משפחתו תותר רק במקרה של חשש לרצח. בכל שאר הפרות חוקי היחס בין האב לילדיו יש לטפל בצורה משפטית.
(ג) שיכות הילדים לאב/בית האב אינה רק זכות אלא גם חובה. בהתאם לכך אב או משפחתו שאינם רוצים לטפל בילדים יש לכפות אותם לעשות זאת ולפקח שהדבר נעשה כראוי.
(ד) האב מחוייב בכל צרכי ילדיו ובניגוד למסרת לא רק עד גיל שש. בצרכי הבנים חייב תמיד ובצרכי הבנות כל עוד לא נישאו או אם התגרשו/התאלמנו ואין להם זרע.
(ה) לאם אין זכויות או חובות ביחס לילדים אחר גרושיה מאביהם. לכן במקרה גרושין, אם האב ומשפחתו מתו או שאינם יכולים לטפל בילדים, אין האחריות עליהם מונחת על האם ומשפחתה אלא על הציבור. האשה יכולה ללכת ולבנות לעצמה חיים חדשים עם איש אחר או בבית אביה. (ו) לכן אם יגרש איש את אשתו הילדים שיכים לאב/ לבית האב ונשארים עמו או אצל בית אביו. הוצאת הילדים מידי האב או בית האב ומסירתם בידי האם כמקובל בימינו, אסורה בלא תעשה של גניבת נפש.
3. בענין זכויות אשה לצאת מבית האיש בלא שישלח אותה
הורה הכתוב שאין האיש יכול לגרש את האשה סתם אלא אם כן ימצא בה ערות דבר, אך לא הורה מה משפט האשה בענין זה. האם יכולה לצאת מן הנישואין אם תרצה אף ללא סיבה ? האם אינה יכולה לצאת לרצונה כלל אלא רק אם ירצה האיש ? או שיכולה לצאת בתנאים מסוימים ?
נכתב במצוות יבום "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר". יש ללמוד מהמילים "איש זר" שמשמעות המילה החוצה הינה החוצה ממשפחת הבעל שמת. יש ללמוד מהמילים "לא תהיה… החוצה" שהאלמנה כבר מצויה 'פנימה', כלאמר לקוחה למשפחת בעלה עוד בטרם יקחה היבם. זאת משום שלקיחתה ע"י הבעל (המת) שיכה אותה למשפחתו בכלל (כיון שגם הוא שייך לבית אביו אז כששיכה לעצמו השתיכה גם היא לבית-אב). מהוראת "לא תהיה אשת המת החוצה" ניתן ללמוד שבעוד ליבם (הלוקח) נתנה אפשרות לחטוא ולסיים את הליקוח (מעשה החליצה), ליבמה (הנלקח) לא ניתנה אפשרות לסיים את הליקוח והיא תחת הוראת איסור יציאה מן הליקוח בלבד.
הוראה זו, שאין ליבמה אפשרות סירוב ליבום בעוד שליבם ישנה אפשרות מסוימת, אינה פרט העומד בפני עצמו אלא תואמת לכלל. הכלל הוא שהקונה/לוקח יכול לקיים או למכור את הקנוי/לקוח, אבל הקנוי/לקוח אינו יכול להתנגד לקיומו או מכירתו. לדוגמא – האדון יכול לשחרר עבדים ושפחות אך הם אינם יכולים לשחרר את עצמם מידי האדון (וכל שכן קניני דצ"ח). כך גם לענין גרושין:
בכל הכתובים הנישואין תוארו בצורה שהאיש לוקח והאשה נלקחת, ככתוב "כי יקח איש אשה" ואין כתוב שמתאר שהאיש נלקח לאשה. תיאור זה הינו מהותי כנלמד מן הכתובים שבין האל לישראל, שגם בהם נכתב תמיד שהאל הוא הלוקח ולא נכתב שישראל לוקחים אותו ככתוב (שמות ו, ז) "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" וכו'. זאת משום שמהות הקניה – ליקוח הינה שהעליון מחבר לאיכותו את התחתון נעדר אותה האיכות. כך גם לענין נישואין כיון שאיש נושא רוח אלהים בדרגה הנקראת משפחה הוא יכול לקחת ולשייך את האשה לאיכות משפחתו. לעומת זאת האשה, כיון שאינה נושאת רוח אלהים בדרגת משפחה, אינה יכולה לשייך אליה ולכן אינה יכולה לקחת איש. (על פי עיקר זה בדרך הנישואין והגרושין של המסרת נקבעו תנאים מעכבים בקידושין ובגרושין. בקידושין – שיהיה משמע מדבריו שהוא לוקח אותה ולא היא אותו. וכן לענין כתיבת הגט שיכתב שהוא מסירה מקנינו ולא היא אותו). לכן בעוד לאיש כליבם (הלוקח או הקונה) יש אפשרות לסיום ליקוח אם ימצא בה ערות דבר, לאשה כליבמה (הנלקח או הנקנה) אין אפשרות יציאה מן הליקוח.
(ב) מאידך גיסא כפי שבואר לעיל ככל שדרגת הקיום של הנלקח/קנין עולה כך גם עולים תנאי היחס כלפיו, ובקנין-אדם הפרתם עשויה להוציאו מידי הקונה. לכן יש ללמוד מהעבדות בכלל ומשפחה עבריה בפרט, שכשם שהם יוצאים מידי האדון בצורה משפטית בהפרת חוקי היחס בין האדון לבינם בלא צורך בהסכמת האדון, כך גם אשה יכולה לצאת ללא הסכמת האיש אם יפר האיש את חוקי היחס בינו לבינה. חוקי היחס בין האיש לאשה לא נכתבו במפורש, אך יש ללמוד על פי הכלל דלעיל שאם עבד/שפחה יוצאים בחבלת איבר ושפחה שיועדה יוצאת בביטול שאר כסות ועונה, כל שכן שהאשה יוצאת מידי הבעל באלו (כפי שבואר לעיל). מעבר לכך יש ללמוד גם שסיבת יציאת השפחה בגריעת שאר כסות ועונה נובעת מכך שהוספה לה האישות, כלאמר היחס שבין איש לאשה נשואים הוא זה שמחייב בנתינת שלושת אלו והוא זה שגם מתיר את החיבור בגריעה, שכן הורחב מהבת לאשה ומהאשה לאמה-אשה (ראה גם במאמר דרך חיבור איש ואשה).
(ג)למרות המבואר לעיל, שככל שדרגת השיוך עולה כך גם יכולת ההפרדה בין הצדדים מוגבלת, אין לטעון שאשה אינה יכולה לצאת בהפרת היחס משום ששיוך הנישואין חזק יותר משיוך השפחה. יש ללמוד זאת מהשוני בהוראת הכתובים בין אב לילדיו ובין איש ואשה. ביחסי האב עם הילדים אין כתוב שמורה על אפשרות הניתוק בינהם ולהפך הכתובים מחייבים על שימור היחס בינהם (כמבואר לעיל חלק 2). מנגד, בחיבור איש ואשה, נתן הכתוב לאיש אפשרות פרידה אם ימצא בה ערות דבר. כפי שבואר לעיל הוראות אלו תואמות את השוני המציאותי שראשית המשפחה (אב וילדיו) היא אחד שהתפצל במספר גופים ואלו הנישואין ראשיתם בשנים שהתחברו לאחד. לכן יש ללמוד שבשונה ממשפחה שאין בה היתר הפרדה, בנישואין יש היתר הפרדה והיתר ההפרדה חל גם על האשה בהפרת חוקי היחס כלפיה.
סיכום: כיון שיש אפשרות פירוד בין איש לאשה וכיון שאשה עליונה מאמות שיועדו וכיון שחוקי היחס לשפחה שיועדה הורחבו אליה מחוק היחס לאשה (שהורחבו לאשה מחיובי יחס האב לבתו), נמצא שאשה יכולה לצאת מידי הבעל באופן משפטי בטענת הפרת חוקי היחס, כלאמר הפרת משפט הבנות כלפיה. משפט הבנות הוא כפי שמקובל שאב מטפל בבתו. כך גם אם עבדים/שפחות יוצאים מידי בעליהם בחבלת איבר כל שכן שאשה יוצאת בחבלת איבר (אבל אינה יכולה לצאת בהכאה שאין בה חבלת איבר). מאידך גיסא אין האשה יכולה לצאת בטענת ערות דבר, מאיס עלי, איני אוהבת אותו וכו'. ככל ויש לאשה טענות על יחס שאינו ראוי של האיש כלפיה (כולל הכאה שאין בה חבלת איבר) יכולה האשה/בית אביה לפנות לברור משפטי. שופטים יכולים לענוש את האיש או האשה כבכל ריב בין אנשים כפי שיסברו אך אין בכך היתר ליציאת האשה (בענין ענישה ראה בהערות בחלק 2 בפסקה 'משפט האב שמפר את חוקי היחס לילדיו').
4. משפט הרכוש בגירושין
מיתור טענת בני יוסף בענין התוספות נחלת צלפחד למי שישא את בנותיו באם יהיה היובל, יש ללמוד כי אע"פ שבזמן הנשואין כל אשר לאשה שייך לבעלה, לכשיתגרשו תצא הנחלה עמה (במדבר לו ג-ד, הוסבר במאמר דרך חיבור איש ואשה בחלק 10). משמע מכך ששיוך רכוש האשה לבעל בזמן נישואיהם נובע משיוך האשה לבעל אך אם תגורש כשם שהסתים שיוכה לבעל מסתים גם שיוך רכושה לבעל.
למרות שמעשה בנות צלפחד בא כהמשך לניחול האדמות, ואע"פ שגם טענת בני יוסף עוסקת במעבר אדמות, אין לטעון כי האמור שם מתיחס רק לירושת אדמות נחלה ושרק אדמות נחלה יוצאות עם האשה אם תגורש, אלא יש ללמוד שמשפט כלל הרכוש הבא עם האשה זהה.
נכתב "ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו…בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, טז-יז)הורהבלשון הנחלה "את אשר יהיה לו…בכל אשר ימצא לו" ולא רק אדמות, כלאמר לשון הנחלה אינה מתיחסת דוקא לאדמות. בנוסף יש ללמוד שמשמעות המילה נחלה אינה אדמה כי אם רכוש הבא מכח 'שיכות רוחנית'. נכתב "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי…אשי ה' ונחלתו יאכלון …ה' הוא נחלתו" (דברים יח, א-ב). כהנים/לוים נוחלים במורם לאל מכח שהבדילם וקדשם אליו מתוך בני ישראל ככתוב "והיו לי הלוים" "אקדש לכהן לי". כך גם הורה בלשון הנְחלה את העברת רכוש האב לבניו משום שמעבר רכוש זה נעשה כתוצאה מכך שהילדים הינם השתלשלות האב.בנוסף הורה "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח) כלאמר כל הנחלה שהיה יורש הבן יורשת הבת. הבן יורש כל אשר לאב, לכן אע"פ שנכתבה הוראה זו במעשה בנות צלפחד ובענין ירושת אדמות נחלה, אין ההוראה מוגבלת לאדמות נחלה ואין המילה נחלה מוגבלת לאדמת הנחלה אלא מתיחסת לכל סוגי הרכוש. כך גם לעניננו אין חילוק ביציאת אשה בין האדמה שבאה עמה לשאר רכוש שבא עמה (ראה להלן מצבים חרגים סעיף ג).
הסיבה שעסקו הכתובים שבמעשה בנות צלפחד בעיקר במעבר אדמות נחלה לבנות נבעו משום שתי בעיות שדרשו ברור ככתוב "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז, ה). בעיה אחת שאדמה הינה חומר/רכוש שאינו כלה, שם האיש צריך להיות נישא על האדמה וכך שמו נישא ללא סוף. אלא שככלל הבת משום היותה אשה אינה נושאת ומעבירת שם. לכן היה צורך בביאור מהו החק, האם שאר נפש האב בבתו מספיק כדי שיונח שמו על ידה על האדמה (כפי שביבום, שם המת מוקם רק משאר האיש באשתו ולכן אין יבום נעשה ע"י אשה אחרת) או שלא. השיב האל ששאר האב בבתו מספיק כדי להניח את שמו על נחלתו (זאת אע"פ שלאחר מכן כשתינשא תעבור הנחלה לידי נושא הבת, והילדים יהיו נושאי שם אביהם ולא שם סבם מצד האם). לכן ביחס לשאר נחלת אביה שאינה אדמה לא היה צורך בבירור האם יכולה לנחול אותה. הבעיה השניה היא, כיון שהאיש אוחז בנחלת האשה ולא מכח קנין, (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה חלק 10) חק היובל יעביר אותה לידיו לעולם ונמצא ששבט האב יאבד את האדמות שירשה הבת לידי הנושא אותה ושבטו. גם בעיה זו אינה קימת בשאר סוגי הרכוש משום שהיובל לא מאחיז אותם לבעל וגם מותר להעבירם מיד ליד.
כסף ורכוש שנרכש בזמן הנישואין:
מכך שרכוש האשה שקדם לנישואין יוצא עם האשה אם תגורש, מובן שגרוש האשה מבטל את האיחוד הכלכלי שהיה בינהם למפרע ומעמיד את האיש והאשה כשני זרים למפרע שלכל אחד רכוש שלו ולא רק מזמן הגירוש ואילך. לכן יש לחשב מה מכלל הרכוש שיוצר בזמן הנישואין שייך למי מהם.
דוגמאות לשיפוט החלוקה
המצב המצוי
ככלל, בימינו יש לראות את הרכוש שיוצר בזמן הנישואין כמיוצר על ידי שניהם בשווה ובהתאם לחלוק אותו בשווה. בין אם היו שניהם עובדים ומיצרים הכנסות ממוצעות, בין אם אחד מהם לא יצא כלל לעבוד אלא היה עקר/ת בית שבישל כבס גדל וטיפל בילדים. זאת משום שאלמלא עבודת עקר/ת הבית היו צריכים לשלם שכר מבשל כובס מטפל בילדים וכו'. שכר העובדים הנדרשים לאחזקת הבית והטיפול בילדים היה קרוב לשכרו של העובד בעד ממון ויתכן שאף גבוה ממנו, או שהיה הצד העובד בתמורה לממון נדרש לעשות את עבודת עקר/ת הבית, מה שלא היה מותיר לו זמן לעבוד וליצר את הממון שיצר. לכן יש לראות את הצד השני כשותף מלא ושוה ביצור הממון.
מצבים חריגים:
(א) בעלי הכנסות גבוהות – מי שהכנסתו גבוהה באופן שהיה יכול לשכור מי שיעשה/ו את כל צרכי הבית והמשפחה ועדיין ישאר בידו סכום רב מהכנסתו ביחס לשכר האחראים לצרכי ביתו. יש לאמוד מאיזו השתכרות יכול אדם להשית את כל עבודות הבית על זרים מבלי שיהיה הדבר הוצאה מופרזת ביחס להכנסותיו. יש לאמוד כמה בממוצע היתה חוסכת משפחה שמרויחה מעט פחות מסכום זה לאורך תקופת נישואיהם. את הסכום שהיתה חוסכת משפחה שמרויחה פחות מסכום זה חולקים בינהם בשוה ואת העודף לשייך ליצרן ההכנסה הגבוהה. כמו כן אין לחשב את הדברים רק על בסיס גובה ההכנסה אלא גם על פי כלל הגורמים שהשפיעו על כלכלת הזוג הנשפט.
(ב) בטלנים – אם היה אחד מבני הזוג עצל, לא יצר ממון ולא טיפל בצרכי המשפחה והבית אלא ישב בטל ולא מאונס. יש לשפוט שלא לחלוק בשווה אם לחלוק בכלל כפי בטלת אותו אדם.
(ג) בזבזנים – מי שבזבז את הון המשפחה באופן חריג בזמן הנישואין למרות בקורת בן הזוג, ניתן לקזז את הסכום המשוער מחלקו (כולל מרכוש שהיה לו בטרם נישואין למעט מאדמת נחלה). אין לטעון שהאחריות מוטלת על שניהם, משום שאם לא היה ניחא לצד השני בבזבזנות יכל לפרק את הזוגיות. זאת משום האמור לעיל, שאין האיש יכול לגרש ללא מציאת ערות דבר והאשה אינה יכולה לצאת ללא הפרת חוקי היחס. לכן אע"פ שיכל האיש לטעון במצב זה כנגד האשה "ערות דבר", ראשית נדרש ממנו לנסות ולתקן התנהגות זו (כמבואר לעיל). כך גם לאשה לא היתה יכולת יציאה ככל וכמשפט הבנות עשה לה אע"פ שהיה האיש בזבזן.
5. סיכום קצר לכלל חלקי המאמר
1.חוקי גרושין
1.אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה הינה האיסור לאיש לשלח את אשתו.
2. אם ימצא הבעל באשתו ערות דבר, יותַר האיסור ויוכל לשלחה. ככלל, "ערות דבר" הינה התנהגות רעה ולאו דוקא דברי פריצות. רצונו באשה אחרת אינו פגם בה, וכן בעיות התנהגות קלות לא נחשבות ערות דבר, ולכן אינם מתירים את איסור השילוח.(להתנהגות רעה המתירה או שאינה מתירה שילוח אין הגדרה מדויקת והדבר נתון לשיקול דעת השופטים אשר יהיו בימים ההם).
3. אשה ששולחה מבלי שנמצאה בה ערות דבר, יכולה לתבוע את זכותה להמשך הנישואין באופן משפטי. אם יוכח שאין בה ערות דבר יחויב להשיבה. אם ידע שאסור לו לשלח במצב זה, נענש משום שעבר על לא תעשה.
כתיבת הספר
4.מצות עשה למשלח את אישתו, או המשלח את שפחתו שיעדה (שכבה), או המשלח פלגש שדרה בביתו, כי מצא בהן ערות דבר, לכתוב להן ספר כריתות. פלגש שאינה דרה בביתו, כגון שדרה בבית אביה או בבית משלה וכן ארושה אין מצוה לכתוב להן ספר כריתות.
5. דוקא המשלח את אשתו משום שמצא בה ערות דבר מצוה לכתוב לה ספר כריתות. אבל המשלח באונס, או שיצאה ממנו מכח חק, או בהוראה שפוטית שמבטלת את החיבור בינהם, אין לו מצוה לכתוב לה ספר כריתות.
6.אע"פ שמצוה על הרוצה לסיים את הקשר עם אחת מהנשים דלעיל אם ימצא בה ערות דבר לכתוב לה ספר כריתות, אין הספר מעכב את הבדלות האיש והאשה. שילוחה מביתו על דעת סיום החיבור בינהם הוא המפריד בינהם. לכן, המוסר ספר כריתות בידי אחת מנשים אלו ולא שלחה מביתו, עדיין אשתו היא. אמר לה שאינה אשתו עוד ושלחה, אע"פ שלא כתב לה ספר כריתות אינה אשתו ומותרת לכל אדם. אם ביטל את מצות שילוח עם ספר כריתות בזדון, נענש משום ביטול מצות עשה.
7. ספר הכריתות הינו כתב ביקורת ותיקון לנפש האשה כנגד ערות דבר שבה. בהתאם לכך, עיקר הכתוב בספר צריך להיות ביאור ערות הדבר שמצא בה. אין נוסח מסוים שצריך להִכתב אלא צריך לכתוב שמשלחה מסיבות אלו…. דוגמא: שלחתיך ממני משום ש…..(בדרך כלל יש מכלול סיבות אישיותיות ומעשיות שמצטרפות וצריך לבאר את כולן, ולא רק את הסיבה בגינה הוכרע הדבר).
8. כיון שאין ספר הכריתות נכתב לשם ראיה על היות האשה גרושה, אין צורך בכתיבת שמותיהם, תאריך, עדים, נתינה בפני עדים וכו' (כנדרש במסרת). דברים אלו נועדו לכתבי ראיות, ואין ספר הכריתות כתב ראיה.
10.מצות ספר הכריתות כוללת גם את נתינתו לאשה, שיהיה עמה ולא שישמרנו ברשותו. כשם שמצוה על האיש לתת את הספר, כך מצוה על האשה לקבלו ולשומרו עמה. אם סרבה לקבל את הספר או השליכה אותו וכו', האיש יצא ידי חובת המצוה והיא ביטלה מצות עשה ונענשת על ביטול מצוה.
גרושה אחר הגרושין
11. גרושה מותרת להנשא לאיש אחר. אם אין לה ילדים חוזרת לרשות אביה, לכן חזרה אל אביה חובת השאתה, הוא מחליט למי תנשא והיא אינה יכולה להנשא שלא לדעתו. אם יש לה ילדים אינה שבה לרשות אביה, אין השאתה מוטלת עליו והיא נשאת לאשר תרצה.
12. גם על נישואים שניים ומעלה של כל אחד מהצדדים חל איסור גירושין ללא מציאת ערות דבר.
13. הנושא גרושה אם יגרשה משום ערות דבר, גם עליו חלה מצוה לכתוב לה ספר כריתות.
14. גרושה ששכבה עם איש אחר אחר גרושיה, גם אם היה זה משכב היתר (נישואין שפחות או פלגשות) וכל שכן אם היה זה משכב איסור, אסורה לשוב לבעל הקודם.
2. משפט הילדים בגרושין (ראה בהרחבה חלק 2 של המאמר ובסיכום חלק 2)
15.ילדים שיכים לאביהם ולמשפחתו. בהתאם לכך, במקרה גרושין הילדים נשארים אצל אביהם ומשפחתו וחובת פרנסתם על האב או משפחתו בלבד.
16. שיכות הילדים לאב ולמשפחתו הינה חובה ולא רק זכות. בהתאם לכך, אם אינם רוצים לטפל בילדים ולפרנסם כופין אותם לכך.
17. המוציא ילדים מידי אביהם או משפחתו עובר על איסור "וגונב איש". הוצאת ילדים מידי האב ומשפחתו מותרת רק במקרה של חשש שמא האב או מי ממשפחתו ירצחו אותם.
18. לאם אין זכויות או חובות ביחס לילדים אחר גרושיה.
3.היתר פרידה שלא לרצון הבעל
19.אשה כאיש תחת איסור לא תעשה של סיום נישואין. אשה שהפר בעלה את זכויות האישות שלה והן "משפט הבנות" כלאמר האחריות המקובלת של אב כלפי בתו, כך גם אם חבל האיש באשתו איבר (כבעבדים, אך לא סתם הכאה או פציעה) יכולה לעזוב את ביתו, אינה צריכה את הסכמתו ואינה מצווה לקבל ספר כריתות.
20. אם סובר הבעל שלא הפר את חובותיו כלפיה ושאין לה היתר עזיבה, יכול לתבעה משפטית. אם ימצא צודק הרי היא אשתו וחייבת לשוב אליו. אם אינה רוצה בכך הרי היא עוברת על לא תעשה ועונשים וכופים אותה לכך משפטית.
4.משפט הרכוש בגרושין
21. הכלל הוא – שיכות רכוש האשה לבעל הינה כל עוד האשה שיכת לבעל. אם יפרדו, יצא רכושה עמה. לכן רכוש שהיה שייך לצדדים בטרם נישאו נשאר אצל מי שהיה שייך לו בטרם הנישואין. (ראה בענין זה מאמר דרך חיבור איש ואשה חלק 10).
22. בהתאם לכלל דלעיל, רכוש שיוצר בזמן הנישואין יש לחשב מה שייך לכל אחד וישאר עמו.(ראה לעיל חלק 4 דוגמאות לשיפוט החלוקה).