איסורי חיבור ונישואין

 

1.הקדמה

2.ביאור כתובים מויקרא יח

3.סיכום

הקדמה: בדיבור זה הורנו האל מי האסורים להתחבר חיבור ערוה בדרכי ההיתר, כלאמר אנשים ונשים שאסורים לשכב אפילו ע"י נישואין אמהות ופלגשות (כלל – משכב עם המיוחדת לאיש אחר או זינוי אסור תמיד ומשפטם מות). כן הוספו מספר חיבורי ערוה אחרים שנתעבו ונאסרו על ידי האל אע"פ שאינם זינוי, והם מולך זבות זכר ובהמה. נאמר "אין דורשין בעריות בשלשה" (חגיגה פרק ב מ' א) והדבר נראה נכון גם בזמן הזה, לכן פרשיה זו תבואר בקיצור ופשטות יחסית הנוגעת למעשה.

שלשה סוגים של אנשים ונשים שנאסרו בנישואין וכו' יש כאן:

(א)שארי בשר פשוטים כלאמר שהינם פיצול של אדם (גוף) אחד כגון אחים, הורים וילדיהם וכו'

(ב)אסורים כתוצאה מנישואין כשהחוליה המקשרת בין הנאסרים הינה שאר הבשר מצד האיש כמו איסור חיתון האב עם אשת בנו. באיסורים אלו ישנם שני חיבורים שמצתרפים לגרימת האיסור, שארות בשר ומשפחה.

(ג)אסורים כתוצאה מנישואין כשהחוליה המקשרת בין הנאסרים הינה שאר בשר מצד האשה כגון שתי אחיות או אשה ובתה. יש בהם צד חיבור אחד לאיסור והוא שארות הבשר אך אין בהם צד משפחה (התכונה הנקראת משפחה אינה עוברת בנשים אלא בזכרים בלבד. נשים מחוברות למשפחה דרך שני גברים בשתי דרכים, דרך אביה בלידתה ודרך הבעל באחת משלושת צורות חיבור המשכב המותרות בין איש לאשה. לכן נשים אינן מיחסות לשבט ובת כהן אוכלת בתרומת אביה בטרם תנשא לזר וכו' [ראה מאמר מיהו ישראל])

ויקרא פרק יח

(ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְקֹוָק:

שאר בשרו – בהולדה נחלק הבשר המוליד לגופים נוספים. בדיבור זה הורה על איסור חיבור חלקי גוף זה בדרגות קירבה מסוימות, ע"י המשכב -גילוי ערוה. שארות הבשר הינו טעם חלק מהאיסורים שיבואו להלן, וחלקם נאסרו שלא מטעם שארות בשר.

שאר בשרו – המסורת התירה מדאוריתא עבדים או גרים בשארי בשר שלהם משום שאינם נחשבים משפחה. יש לדחות זאת משום שלא תלה הכתוב איסורים אלו ביחסי משפחה ועם אלא בשארות בשר ואי אפשר להכחיש שבשר עבד או גר זה יצא מבשר מולידיו וכן ביחס לכל שארות בשר אחרת. בנוסף הורה להלן (פס' כד – כח) שחוקים אלו חלים על כל מי שחי בתוך עם וארץ ישראל אפילו גוי-נכרי. לכן כיון שטעם האיסור למשכבים אלו הינו שארות הבשר וחל על כל מי שגר בארץ ישראל מצווים ישראל להחל איסורים אלו גם על גרים, עבדים ואף גוים -נכרים אשר בארצנו וכו'.

לא תקרבו לגלות ערוה – נכתב "ואבימלך לא קרב אליה" וכן "ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים" המובן מכתובים אלו שקריבה לשון משכב מלא (הכנסת כמכחול בשפופרת) וכן השתמש בלשון גילוי ערוה בפסוקים להלן לתיאור משכב מלא נמצא שיש כאן כיתוב שאינו נכון כאילו אמר 'לא תשכבו תשכבו ערוה' והיה צריך לכתוב 'לא תקרבו לערוה' או רק 'לא תגלו ערוה'. לכן יש ללמוד שלשון "לא תקרבו" שבפסוק זה אינו לא תשכבו אלא לא תפעלו את הפעולות הקודמות ומביאות למשכב.

יש לראות את הקריבה למשכב כתהליך שמתחיל במחשבתו ונפשו של האדם בראותו את הצד השני מבחינה מחשבתית כראוי לחיבור, בהתעוררות רצונית ולאחר מכן בפעולות מעשיות יותר כדיבור, מעשי חיזור ובמגע עד פעולת המשכב. בהוראת לא תקרבו אסר את כל הפעולות ממחשבה ורצון ועד מגע של תאוה. (לענין הגדרת לאו שיש בו מעשה וענישה יבואר בחוקי השיפוט)

יש לדייק שהקרבה שנאסרה בכתוב זה הינה דוקא כשהדבר נעשה בתאוה למשכב איש/ה. אבל מעשה ומגע הבא מקרבת נפש כעין אהבת הורים אחים וכו' ככתוב "מי יתנך כאח לי…אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" אינו אסור ואין בו טיפשות (בשונה מהמובא ברמב"ם יד חזקה א"ב ו'). כן מותר כל מגע שאין בו כונת תאוה כגון מה שכתבו במסרת ש "בעבידתיה טריד" ומי שאינו מציל אשה הטובעת בנהר חסיד שוטה וכו', ואף אם הוא מעשה טיפשות כגון המוכרח ללחוץ יד אשה לחבקה או לנשקה דרך כבוד שכך מנהג אותו מקום שתחילת הקריבה הינה בדעתו ויחסו של אדם למעשה ואם אין בכונתו לשם גילוי ערוה ותאוה הרי שלא תמצא שם התאוה ואין הדבר אסור.

מאידך גיסא כמובן שכל איש ואשה שכבוד אלהים בליבם לא יכניסו עצמם למצב בו יהיה להם עיסוק רב עם בני המין האחר וימנעו מהמפגש עמהם מעבר למוכרח שקרבה תדירה עשויה לדרדר לידי חטא. כך הזהיר הכתוב אפילו ביחס להיתר "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" והיא סירת לב כללית מעם האל ולא רק באפן פרטי לענין חטאי המשכב. כיוצא ממהות כתוב זה אמר יוסי בן יוחנן "ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גהינם" (משנה אבות א ה).

(ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:

אסר את הנישואין והמשכב עם האם גם לאחר מות אביו או גרושיה. כלול באיסור זה גם חיבור האב עם בתו (ראה הסבר להלן פס' יג)

ערות אביך וערות אימך – ערות אביך הכתובה כאן אין כונתה לערות גוף אביו אלא לערות גוף אימו, וכן ביחס לכתוב "ערות אביך" באשת האב שאינה אמו וכן ביחס ל"ערות אחי אביך" שהיא אשת הדוד וכו' בכל הכתובים להלן כשכתב ערות איש מסוים הכונה לאשתו. יש לשלול את הטענה שהכונה ערות אביך מלשון ערוה השיכת לאביך מצד ששוכב עמה או קנינית שכן כתב באיסור הנכדות (להלן פס י') "כי ערותך הנה" והרי אינן ערותיו מצד המשכב וגם לא מצד הקנין או השיכות המשפחתית שכן מדבר שם גם בנכדה מצד בתו והיא שיכת למשפחת אביה. לכן יש ללמוד שדרך הכתוב היא שאחר שיתחברו איש ואשה הרי הם אדם אחד גוף אחד וערות אימו הינה ערות גופו הנקבי של אביו והוא הכתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" כפשוטו (וגם בולד) לכן קורא לאימו ערות אביו וכו'. (כתובים אלו מהוים ראיה מספיקה לדרשת המסרת "כי אם לשארו הקרוב אליו" שכהן יכול להטמאות לאשתו שמתה)

ערות אביך וערות אמך – באה האות ו' של "וערות אמך" והוסיפה ללמד שהשוכב עם אימו חוטא בשתים גילוי ערות אביו וגילוי ערות אימו. וכן יש ללמוד מכך שהוסיף לבאר "אמך הוא לא תגלה ערותה" בשונה מבאשת אביו שאמר רק "ערות אביך הוא" משום שאין בה איסור מצד היותה אימו.

וערות אמך – אפילו גרשה אביו ונישאה לאיש אחר וערות האחר היא ואינה משפחה עם בנה עוד. כיון שתלה את הדברים בשארות הבשר אי אפשר להכחיש שבשרה בשר אם ביחס לבשרו ואסורה.

לא תגלה – איסור הבאת מכחול בשפופרת.

ערות אביך וערות אמך לא תגלה – משפט האיסורים הכתובים בפרשיה זו נכתב בפרשיה נפרדת להלן (ויקרא פר' כ). משפט איסור זה נכתב שם בכתוב "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו". אע"פ שלא השתמש בפסוק זה בלשון משכב לזה התכוין באומרו יקלל. (א)יש לראות שכשם שפתח בפרשיה זו (ויקרא יח) את איסורי שארות הבשר באיסור משכב ולד עם היולד כך גם פתח את פרשית משפטי האיסורים (ויקרא כ) בכתוב זה. (ב) לשון מקלל באה משורש 'קל' שהוא ההפך מ'כבד' ומקלל אינו מתאר בהכרח ביזוי במילים אלא כל התנהגות הפוכה מכיבוד ככתוב "ואקל בעיניה" "ארור מקלה אביו ואמו" והמשכב מאחד ומשווה בין השוכבים ונמצא שהושווה הולד לדרגת יולדו. (ג) כבר הורה "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא יז) ומדוע כפל הוראה זו בכתוב זה? אלא שבכתוב זה לשון מקלל מורה על הביזוי בכך שהשווה עצמו להורה ע"י פעולת השכיבה.

כפי שאיסור זה כולל את האב (להלן פס' יג) ובתו ולא רק הבן ואימו כך גם משפט איסור זה מתיחס גם למשכב האב עם בתו. אין לדייק ש "איש איש" מיחס משפט זה רק לאיש ששכב עם אמו, שכן כלל ההוראות נאמרות בלשון זכר ומתיחסות גם לנשים אלא אם כן בואר שאינם מתיחסות אליהן או שמציאותית אינן יכולות להתקים ביחס אליהן. וכן הורה באיסור אכילת דם בלשון "איש איש" (ויקרא יז י) אע"פ שהנשים כלולות בו וכן הורה בהוראות נוספות המתיחסות גם לנשים בלשון "איש איש".(משפט משכב זה בואר כיון שאינו כתוב בצורה שברור כי הוא משפט מעשה זה ומכיון שבמסורת נכתב שמשפט משכב האב/סב עם בתו/נכדתו כלול במשפט שוכב עם אשה ואמה וכו' והינו מות בשריפה. אע"פ שניתן להרחיב בביאור כתוב זה, כפי שנכתב בתחלת המאמר נאחז בדרך קצרה. ראה עוד בענין משפט זה להלן פס' יז)

(ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא:

אסר את המשכב עם אשת אביו אע"פ שאינה אימו גם בדרכי ההיתר (נישואין וכו') לאחר מות אביו או גרושיה.

(ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:

אחותך – כתוב זה לימד על אחים שיש להם הכירות ואחוות אחים בשונה מהנלמד בפס' יא עיין שם.

בת אביך או בת אמך – אסר את האחות בין אם היה להם אב משותף ואמהות שונות או אם משותפת ואבות שונים.

בת אביך או בת אמך…ערותן –פרט בת אביך או בת אמך כיון שמציאותן שונה שהאחות מאב יש בה שני צדדי קרבה האחד שארות הבשר והשני משפחה ובאחות מאם אין כי אם שארות בשר ומכיון שמציאותן שונה פרט ערותן לשון רבים אע"פ שכתב אחותך ביחיד.

בית או…חוץ – כמו "לא תבוא אל ביתו…בחוץ תעמוד…יוציא אליך את העבוט החוצה" כלאמר החוץ הינו חוץ המתיחס לבית וכונתו מחוץ לבית מגורי המשפחה.(עיין פסוק יא)

מולדת בית או מולדת חוץ – כיון שכולל בפסוק זה אחות מהורה אחד בלבד ביאר שבין אם היא מולדת בית כלאמר שנולדה וגרה עימו בבית אחד או מולדת חוץ שנולדה או גרה בבית שונה כיון ששארי בשר הם מצד הורה אחד אסורים זה לזה.

(י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה:

אסר כאן את נכדותיו בין מבניו בין מבנותיו.

במסורת למדו מכתוב זה  קל וחומר שאם נכדתיו אסורות כל שכן בנותיו. אע"פ שאיסור האב בבתו כלול באיסור הבן באימו עכ"פ דברי המסורת מתישבים היטב עם טעם הכתוב שכן האיסור הינו "אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" ושארות בשר בנותיו ביחס אליו גדולה (1/2) מאשר שארות בשר נכדותיו (1/4). (ראה עוד להלן יג). באיסור זה כלול איסור חיתון הנכד עם סבתו.

ניתן להוכיח את איסור הנכד בסבתו גם בקל וחומר ולדחות את דעת המסורת שטענה שהנכד אינו אסור בסבתו אלא מדרבנן ('שניות'). באיסור משכב איש עם סבתא ונכדתה נכתב "שארה הנה" (להלן יז) כלאמר טעם איסור משכב איש עם סבתא ונכדתה הינו יחסי שארות בשר בין הסבתא לנכדתה. מכאן יש ללמוד בקל וחומר שאם יחסי שארות בשר של סבתא ונכדתה (מוליד וולד ולדו) אוסרים משכב של זכר זר עם שתיהן אע"פ שהוא אינו שאר הבשר של אף אחת מהן כל שכן שאותו יחס שארות בשר (מוליד וולד ולדו) אוסר את משכב שארי הבשר עצמם כלאמר הנכד עם סבתו שכן  האיסור נובע מ "אל כל שאר בשרו לא תקרבו" וכו'

(יא) עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:

פסוק זה נראה כחוזר על הכתוב בפסוק ט, לכן יש לדייק את הבדלי הניסוח, שם פתח ב "ערות אחותך" וכאן פתח ב"ערות בת אשת אביך". ללמדנו שבפסוק ט' דיבר באחים המכירים זה את זה ויש ביניהם יחסי אחוה, אבל בכתוב זה דיבר בכגון אשת אב שאינה אימו דרה בבית אחר ובעיר אחרת אין קשר בין הבתים ואין האיש  מכיר אחות זו כלל, הורתה התורה שאע"פ שרחוקים הם ואין בינהם חיבור, לא במובן הנפשי ולא במובן הגופני/כלכלי וכו' כיון שיש להם אב (הורה) משותף ושארי בשר הם עדין אחים הם ואסורים זה בזה.

(יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא:

אחות אביך – בפסוקים ט' ו יא' הגדיר את כל הנולדות מהורה משותף אחיות ואסר אותן בן אם היו אחיות מאב או מאם וכל שכן משניהם בין אם מכיר אותן או שאינו מכיר אותן ומכיון שאין בכתוב זה סיוג למוגדר לעיל יש לראות את הגדרת האחיות כאן כזהה. כך גם לגבי אחיות האם בפסוק הבא.

(יג) עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא:

בין אם היתה אחות מאב או מאם עדין שאר בשר אימו היא ואסורים הם. כלול באיסור זה (ושלפניו) איסור חיתון בנות לאחי אביהם או אימם (אחיניות בלשון זמנינו).

יש ללמוד מכך שלא נכתב איסור האב בבתו או הנכד בסבתו שכל שארות בשר פשוטה (כלאמר פיצול של אותו גוף כמו הורים אחים דודים וכו' בשונה מאשת האב אשת הבן וכו' שחיבורם אינו פיצול גוף אלא חיבור מכח נישואין) שנאסרה במשכב, שארות בשר שמקיימת יחס זהה אסורה כמותה. לכן איסור האב בבתו לא הוצרך להכתב משום שכבר נכתב איסור הבן באימו (חיבור מוליד וולדו) וכן נכתב איסור הסב בנכדותיו ולכן לא הוצרך לכתוב את איסור הנכד בסבתו (חיבור מוליד בולד ולדו). לכן גם בחק זה כיון שאחות האם אינה בעלת יחוס משפחתי כלפי האחיין נמצא שסיבת איסור זה הינו יחסי שארות הבשר בין ה'אחינים' לבין אחיות האב או האם (ולא יחוס משפחתי). מכיון שאותו יחס שארות בשר מתקיים גם בין אחי האב או האם ל'אחיניות' חיבורם אסור בכלל האיסור הנלמד מפסוק זה והקודם לו.

————

נאסרות מחמת נישואין

מכאן מבאר נשים שנאסר להתחבר עמם לא מצד היותן שאר בשר בצורה הפשוטה, אלא משום נישואיהן לאיש שהינו שאר בשר ובן משפחתו של האיש הנאסר והן : אשת הדוד, אשת הבן, אשת האח.

בענין אשת אביו שאינה אימו – מכיון שאימו אסורה גם מצד שארות הבשר במובן הפשוט כתב אותה בתחילת הפרשיה עם שאר שארי הבשר ומכיון שיש טעם נוסף באיסור אימו ששווה לאיסור אשת אביו שאינה אימו ששתיהן ערות אביו כתב את אשת אביו עם איסור אימו לעיל.

יש להתיחס לשפחות שיועדו ופילגשים כלנשואות לכל המשפטים הנגזרים ממעמד הנישואין. כגון שפחת האח שהיה לו בה אישות תהיה אסורה כאשת אח לכל דבר. אין ללמוד הלכה ממעשה ראובן שכן מעשה ראובן קדם למתן תורה לציווי עריות ומשפטיהם שניתנו בסיני. גם אין ללמוד ממעשה אבשלום בפלגשי דויד ראשית כיון שאין לומדים הלכה מכתובי הנביאים. בנוסף מכלל הסיפורים הנלמדים שם ניכר שלא הלכו במשפטי התורה, לא בעניני איסורי ביאה ולא בשאר ענינים, החל במעשה דויד בבת שבע, מעשה אמנון בתמר ודברי תמר לאמנון שיבקש מדויד לשאת אותה בעוד שהיא אחותו וכו'. אמנם במסורת תרצו תירוצים רבים כדי לטהר את דויד וביתו אך לענין פשוטם של דברים הדבר ברור שמעשיהם לא היו כמשפטי תורת האל. (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה בסיכום חלק 10 פלגש של מסרת ויחסים כלכלים סעיף 3)

(יד) עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא:

בכתוב זה אסר את אשת אחי האב.

דד- התואר דד או דדה מתיחס בכל התורה לשלשה בלבד. לאח האב ככתוב "בני עזיאל דד אהרן" (ויקרא י' ד'), לאחות האב ככתוב "יוכבד דדתו" ונכתב "יוכבד בת לוי" (שמות ו' כ', במדבר כו' נט'), או אשת אחי האב, ככתוב בפסוק זה. אחי ואחיות האם אינם נקראים דד ודדה. סיבת הדבר הינה ככתוב "למשפחותם לבית אבותם" שמשפחה הינה צד האב בלבד כלאמר אב ובניו אחיו אחי אביו וכו' ואין צד האם נקרא משפחה (כך גם דעת המסורת). חק היחס לאב ולא לאם מקיף את כל התורה כלה ונגזרים ממנו חוקים רבים, מהיחוס לשבטים, ירושה וגאולה וכו' ואף כאן לענין חוקי חיבור זכרים ונקבות. לכן אסר הכתוב רק את נשות אחי האב אבל נשות אחי האם לא נכתב לאוסרם שאינן שארות בשרו וגם אינן חלק מהמשפחה לכן הן כזרות ומותרות לאחר מות הבעל או גירושן. (לכן גם קל יותר חק החיתון בשארי בשר אשתו כנראה מכתובים יז' יח' להלן)

כן לגבי אחי האב מן האם כיון שאינו מתיחס למשפחת האב אין אשתו בכלל האיסור (במסרת אסורה מדבריהם ולא מדין תורה)

(טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ:

בפרק כ יב נכתב משפטם "ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם".

(טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא:

אחיך – כיון שלא חילק כתוב זה בין אח מאב לאח מאם וכיון שכתב לעיל (פס' ט') "אחותך בת אביך או בת אמך" ומשמע מהכתוב באחות שגם אחות בת אם נקראת אחות, וכן יכל לחלק גם כאן ולכתוב 'בן אביך', לכן יש ללמוד שגם אחיו מאימו נקרא אח ויש לראות איסור זה כמתיחס גם לאשת אחיו מאימו.

איסור חיתון עם אשת אחיו מתהפך למצוה ולחובת חיתון עם אשת אחיו באם ימות אחיו מאביו "ובן אין לו" (יבואר בחוקי היבום).

——

מכאן שני פסוקים המורים על אסורי חיתון קלים יותר משום היות החוליה המקשרת בין האיש והאישה האסורים הינה שארות בשר מצד הנשים, כיון שבנשים אין את צד היחוס המשפחתי אלא רק את צד שארות הבשר, לכן יש להם היתר אחר גרושין או אלמנות (גם לדעת המסורת אחות אשתו מותרת לאחר מות אשתו). אין סתירה מכך שבליקוחי בת ואמה הוחמר משפט החוטאים לשריפה,  משום שחומרה זו אינה נובעת מחומרת יחס שארות הבשר ככתוב "שארה הנה" אלא משום התכונה המתוספת במעשה זה – "זמה היא", כתכונת הזנות שחמורה מאיסורי החיתון ככתוב בה "אל תחלל את בתך להזנותה פן תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה".

(יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא:

לצורך הבנת פסוק זה נביא את פסוק העונשין על מעשה זה מויקרא פרק כ יד'  "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם: ראשית יש לראות ששני פסוקים אלו מדברים על אותו מעשה אע"פ ששונה תיאור המעשה. בכתוב זה לוקח אשה ובתה ושם בת ואמא אעפ"כ כיון שיחסי השארות זהים בין האשה ובתה והאשה ואמה ממילא זו אותה מציאות של חיבור איש עם שתי נשים שיחסיהם הינם מולידה ונולדת. נוסף על כך הן בפרשיתנו והן בפרשית עונשי האיסורים (ויקרא כ) הוגדרו "זמה" שני מקרים אלו בלבד, לכן יש לראותם כחק אחד אע"פ שהיפך בסדר הלקיחה.

אשה ובתה – כאחד, כלאמר שבזמן שנשואי לאחת מהן מוסיף עליה גם את השניה. אבל לא דיבר אחר גירושין או מיתת האשה שכן כתב "באש ישרפו אותו ואתהן" ואם גרש את האשה ואין לה עמהם דבר איזו אחריות ואיזה מעשה עשתה שתשרף בגינו כשלקח איש זה את אמה או בתה? לכן נסח הכתוב איסור זה בצורה שונה "ערות אשה ובתה לא תגלה" כלאמר לא תגלה כאחת. בנוסף איזה איסור יש לו לגלות את ערות האשה אסור לו רק להוסיף עליה את בתה והיה צריך להכתב 'ערות בת אשתך ונכדותיה לא תגלה' וכו' ובפרט אם רצה להורות על איסורן בתמידות כשם שכתב  "ערות בת אשת אביך לא תגלה" או "ערות אשת אביך לא תגלה" וכו', אבל שינה ניסוחו ואסר את שתי הערוות המותרות משום שאיסור כל אחת מהן נובע מכך ששוכב באותה העת גם עם השניה. וכן ניסח בויקרא כ' "אשר יקח את אשה ואת אמה" משמע בלוקחן כאחת.

לא תגלה…לא תקח – במסרת למדו שמשפט איסור זה לשריפה מתקיים דוקא אם היה ליקוח (נישואין) של אחת מהנשים אבל לא אם שכב עם אשה ובתה בזנות. יש לדחות מסרת זו כיון שנכתב "לא תגלה" לימד שאסר כל שכיבה בין בליקוח ובין בזינוי. לגבי הנכתב "לא תקח" או "אשר יקח" (ויקרא כ') כפי שבואר לעיל פרשיה זו באה ללמד על האסורים להיתחבר בדרכי ההיתר (נישואין וכו') המכונים בכתוב לקיחה ולא על מעשה זינוי שאסור ממילא לכן השתמש גם בלשון לקיחה. [אין להקשות מכך שבאסורים דלעיל לא השתמש בלשון לקיחה כפי שכתב כאן, משום שמשמעות הלקיחה הינה החיבור בין הצדדים ובכתובים דלעיל בחלקי המשפחה עסקינן וכבר מחוברים ולקוחים זה לזה במידות מסוימות (למעט משכב). וכאן בזרות עסקינן ולכן הכרח לתאר את חיבורם בלקיחה]. יש לסייג זאת כפי שביארנו לעיל שאיסור זה חל דוקא כששוכבן כאחת כלאמר שישכב עם האחת מספר פעמים לאורך תקופת זמן (כעין 'יחדה לו בזנות') ובאותה תקופה שמזנה עמה ישכב גם עם השניה ונמצא ששוכב את אשה ואת בתה כאחת. אבל אם שכב עם כל אחת מהן בנפרד באופן חד פעמי נהרגים לא משום איסור זה בשריפה אלא משום זינוי ובסקילה.

אשה ובתה…בת בנה…בת בתה  – נכתב בויקרא כ' אשר "יקח את אשה ואת אמה" בהיפוך לכתוב כאן "ערות אשה ובתה"  כלאמר אין זה משנה את מי נשא ראשונה כיון שהיחוס של הנשים הינו אשה-בת-נכדה הרי זה אסור כלאמר בין אם נשא כבפסוק זה אשה והוסיף עליה בת או נכדה בין אם נשא נכדה או בת והוסיף עליהן אם או סבתא.

זמה היא – בויקרא כ נכתב משפטם "זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן ולא תהיה זמה בתוככם" במסורת למדו מכתוב זה שכן הוא משפט האב ובתו או נכדתו וכו' ששכבו זה עם זו שכן גם הן ערות אשה (אשתו) ובתה ונכדותיה (בתו/נכדותיו) וכו'. יש לחלק בין משכבות אלו ולדחות מסרת זו. חומרת משפט הכתוב כאן לשריפה אינו נובע מצד "שארה הנה", שאם כן גם באח ואחות או באחיין ואחיות ההורים וכו' היה צריך להיות משפט שריפה שגם הם שארי בשר ועוד שכאן היה אמור להיות המשפט קל יותר שאין המשכב בפועל בין שארי הבשר, האם ובתה אינן שוכבות זו עם זו אלא זר שוכב עם כל אחת מהן בנפרד. כך יש ללמוד מאיסור משכב הסב עם נכדותיו שטעמו "כי ערותך הנה" שהמשכב הוא עם ערוותיו ממש שהיא מציאות אחרת מהשוכב עם נשים שכל אחת בפני עצמה אינה 'ערותו' ומותרת לו אלמלא נשא את השניה, וכן במקרים אלו בשונה מבאיסור אשה ובתה לא נכתב הטעם "זמה היא". נמצא שהמעשים ומהותם שונים ולכן גם משפטיהם שונים. (משפט משכב האב עם בתו בואר לעיל פס' ז)

(יח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ:

 ואשה אל אחתה –האיסור כאן כבפסוק דלעיל עוסק באיסור משום שארות בשר האשה וכשם ששם אסר את שתיהן כאחת ולא אסרן בנפרד כלאמר אחר שגרש או מתה הראשונה כך גם כאן. לכן כתב "אל אחותה" כלאמר שתהיה ביחד עם אחותה. כך גם מובן מהוראת "לצרר" שמשמעותו לסגור ככתוב "וצרת הכסף" "וצרת עליה" ובכתוב זה הצרירה הינה המשכב עם האחות השניה שבגינו נמנע המשכב מהראשונה (זוהי טענת לאה "המעט קחתך את אישי" שרחל צרה על משכבה ומונעת אותו בכך שיעקב הולך לשכב עמה והשיבה רחל שצירת המשכב תסור בשכר הדודאים "לכן ישכב עמך הלילה")וכן יש לבאר מהמילה "עליה" כלאמר בנוסף ככתוב "על נשיו לו לאשה".

בחייה – למדו במסורת, שאיסור החיתון עם האחות השניה הינו כל עוד הראשונה חיה אך אחרי מותה מותרת לכן אסרו מ"בחייה" את הנישואין עם האחות השניה אחר שגרש את הראשונה משום שהראשונה עדיין ב"חייה". יש לדחות דרשה זו כדלעיל משום "אל אחותה" "לצרר" ו "עליה" שאם גרשה אין זה אל אחותה ואין צרירה ואין עליה. לצורך הבנת הוראת "בחייה" יש להתיחס לכך שאחר המות, אשה עדיין מחוברת בבעלה ככתוב "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה". הורה שאע"פ שהאחות הראשונה עדין מחוברת בבעלה אחר מותה אין האחות השניה נאסרת. אבל הגרושה מאשה אינה מחוברת במגרשה כאשה שמתה בעודה נשואה, הגרושה כרותה מאשה כעולה מהוראת "ספר כריתות", אינה נקברת עם מגרשה וכל שכן אם "והלכה והיתה לאיש אחר" וכן מוכח ממצות יבום שחלה באלמנת האח כיון שעדין מחוברת בו אבל לא בגרושתו כיון שנכרתה ממנו. לכן אין ללמוד שהמילה בחייה מתירה את אחות האלמנה אבל אוסרת את אחות הגרושה אלא יש ללמוד שבחייה מתיר את אחות האלמנה אע"פ שעדין מחוברת בבעלה וכל שכן את אחות הגרושה שכבר נכרתה ממנו.

(יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:

אסר כאן משכב איש עם אשה הנמצאת באחד משלשה מצבים 1.זבה (נדה בלשון ימינו) 2.זבת ימים רבים 3. יולדת בשבעת הימים הראשונים מלידת זכר וארבעה עשר ימים ראשונים מלידת נקבה.

בנדת – נדה מלשון "הן גרשת אותי היום… והייתי נע ונד" (בראשית ד' יד'). התואר נדה נתן לזבה משום שמשולחת מן המחנה ככתוב "וישלחו מן המחנה…וכל זב…מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה). כך גם מי אפר פרה אדומה נקראו "מי נדה" משום שמנודים מן המחנה ככתוב "והניח מחוץ למחנה" (במדבר יט ט) לכן בכתובים המתיחסים לזבת האשה בטרם החל האל לשכון במחנה ישראל ונדרשה האשה לעזוב את המחנה לא כונתה מציאות זו בלשון נידוי אלא "אורח כנשים" או "דרך נשים".

אשה בנדת טומאתה – יש לשלול את האפשרות שאיסור זה חל על כל טומאה בה אשה משולחת מן המחנה. משום שבויקרא טו כשביאר את טומאת הזבות כתב "והדוה בנדתה" כלאמר דוה היא הזבה (נדה) ובויקרא פרק כ פס יח נכתב בביאור משפטי האסורים הכתובים בפרשיה זו "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה …וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ" כלאמר "נדת טומאתה" האמורה בפרשיה זו מתיחסת דוקא ל"דוה"(זבה) ולכן גם נכתב בשונה מבשאר ביאות איסור "והיא גלתה את מקור דמיה" משום שאיסור זה מתיחס למשכב בזמן טומאה שיש בה זיבות דם בלבד ולא למשכב בזמן שאר טומאות.

בנדת טומאתה – נכתב על יולדת בשבוע הראשון ללידת זכר "כימי נדת דותה תטמא" ועל יולדת נקבה בשבועיים ראשונים ללידה "וטמאה שבעים כנדתה" וכך נכתב גם בחק זבת ימים רבים "כימי נדתה תהיה טמאה היא" כלאמר משפטי טומאתן כמשפטי הזבה (נדה) נמצא שהן משולחות מן המחנה כזבה ולכן גם הן נכנסות תחת "בנדת טומאתה" .

לא תקרב לגלות ערותה – הקריבה שנאסרה הינה קריבה מדעת לשם גילוי ערוה. ההרחקות שנקבעו בין איש לאשתו בימי נדתה אינן מדאוריתא כי אם מדברי חכמים וכל אדם יחליט מתוך הכרת עצמו מאיזה פעולות להמנע שלא לבא לידי עברה.

(רב החוקים המתיחסים לאיסור זה תלוים בחוקי טומאה וטהרה הכתובים בויקרא פרק טו ולכן יבוארו במקומם בחלק הטהרה)

(כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ:

אסר את משכב אשת איש אחר ומשפט מעשה זה מיתה כדלהלן.

ואל אשת עמיתך – כל אשה המיוחדת לאיש, נשואה שפחה או פלגש כלולה באיסור זה (ראה מאמר דרך חיבור איש עם אשה בסיכום חלק 10 סעיף 3). חק זה נלמד ביחס לחק היסודי ביותר בענייני המשכב – כל משכב בלא יחוד אסור משום זינוי וכל שמיוחדת לאיש נכללת בכתוב זה. נמצא שאין אשה שנשכבת לאיש שאינה בגדר אשתו ויעיד על כך הכתוב בעבד עברי "אם אדוניו יתן לו אשה…אהבתי… את אשתי ואת בני", לכן נאסרת גם שפחה הניתנת לעבד בין אם היה גוי או עברי. כל זאת בנוסף לכך שחוקי משכב אלו חלים גם על גוים שבישראל וכל שכן לעבדים ככתוב להלן פס' כד -כו (ראה מאמר איסור זינוי ויבואר יותר בחקי העבדים). חק זה חל גם על הארושה אע"פ שעוד לא נישאה ככתוב "על דבר אשר עינה את אשת רעהו" (דברים פרק כב).

לזרע – אין לתלות את האיסור במשכב עם הזרעה אלא כל משכב אסור שכן הורה במשפט מעשה זה בויקרא כ י "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" ולא הזכיר את ענין הזרע וכן בדברים כב כב (לעיל) לא הזכיר את ענין הזרע.

עמיתך…תתן…לזרע – אפילו משכב לשם מצות הולדה נאסר באשת אחר. יש לדייק שלא כתב כבפסוקים שקדמוהו, "לא תגלה ערותה" או 'לא תשכב' אלא "לא תתן", והוא כעין הכתוב הבא "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" אשר מתיחס למעשה נתינת שכבת הזרע (ראה להלן). וכן כתב "לזרע" כלאמר אפילו לצורך הזרעה שהיא מצוה ככתוב "פרו ורבו". לכן יש ללמוד מכך שכתב "לא תתן" איסור כל נתינת שכבת זרע של זר באשה נשואה בין אם ניתנה בה במשכב, ביד, בכלי, דרך הדופן (בטן) או כביצית מופרית וכו'. כן כתב "אשת עמיתך" ולא סתם 'איש', מלשון שעמך, אדם קרוב – חבר. לכן יש לבאר שעיקר הוראת כתוב זה באה לשלול לא סתם משכב אשת איש שנעשה בגניבה ובסתר כנגד רצון האיש, אלא לימד שאפילו בחברים שלאחד מהם אין ולד בין אם הוא בעל האשה או החבר ונעשה ברצון ובהסכמת בעל האשה ולשם פריה ורביה, הדבר אסור.

(כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:

מתוך שנכתב פסוק זה בן משכב אשת איש ומשכב זכר ובכלל בפרשית איסורי משכב הדבר ברור שיש כאן משכב אסור ואם כן הזרע הכתוב כאן הינו זרע ממש ולא ילדיו. מתוך שהסמיך בויקרא כ את משפט המלך למשפט האב והידעוני "והִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ", יש ללמוד שהמלך כאב וידעוני סוג של מעשה 'כשפים' הוא. נמצא שמעשה המלך היה סוג של 'כישוף' בו היה איש בועל אשה מסוימת והיא היתה מעבירה את זרעו שבערותה לאיזה שהוא חפץ שנקרא 'מלך'. הורה בכתוב זה שמשכב העברת זרע למלך אסור ומשפטו רגימה באבן כמבואר להלן פרק כ "אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן" .

(כב) וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:

משכבי אשה – משכבי לשון רבים. אין לפרש את המילים "משכבי אשה" כמורים על הבאת כמכחול בשפופרת שכן לזכר יש רק את נקב הצואה ואין לו נקב ערוה כאשה ונמצא שיש רק סוג אחד של משכב אפשרי והוא ביאת איבר הזכרות בנקב הצואה, לפיכך היה צריך להכתב 'לא תשכב משכב אשה' בלשון יחיד. לכן יש ללמוד שהוראת "משכבי אשה" נכתבה בלשון רבים כי לא באה לשלול רק סוג פעולה אחת והיא הבאת הזכרות בנקב הצואה אלא באה לשלול כל מעשי תאות משכב בין גברים, כמעשים הנעשים במשכב איש ואשה שכוללים לא רק הבאת כמכחול בשפופרת אלא גיפוף חיבוק וכו'. כן הוא לענין משפט הענישה בויקרא פרק כ יג נכתב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" לרבות להריגה כל מעשי המשכב ולא רק הבאת כמכחול בשפופרת.

כל שנאמר לעיל מתיחס למעשה תאוה אבל כמשפט המסורת "לא נחשדו ישראל על הזכור" ו "שניים ישנים בטלית אחת" ואין איסור קירוב בשר חיבוק וכו' בין זכרים אלא אם כן יעשה הדבר בתאוה כדרך מעשה תאות איש ואשה.

(כג) וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא:

אסר כאן את משכב הבהמה הן לאיש והן לאשה, האיסור הינו בהבאת כמכחול בשפופרת.

לא תתן שכבתך – יש ללמוד מ "לא תתן שכבתך" שהאיסור הינו בהבאת כמכחול בשפופרת, שכן יכל לכתוב 'לא תשכב עם כל בהמה' אבל כתב "לא תתן" כלאמר משכב שיש בו נתינה וכיצד יש נתינה? בהנחת הזרע בגופה וכיצד יונח הזרע בגופה בהבאת כמכחול בשפופרת. כך יש ללמוד מהכתוב באיסור אשת איש (לעיל כ) שגם כן נכתב בו "לא תתן שכבתך לזרע" כלאמר שלא ישכב אותה משכב שנותן בה את זרעו כלאמר הבאת מכחול בשפופרת. אבל בשונה מבאשת איש בבהמה לא נכתב "לזרע" אלא רק "שכבתך" משום שנתינה אפשרית אבל אין אדם יכול להזריע בהמה.

לרבעה – גם באשה האיסור בהבאת כמכחול בשפופרת ככתוב "לרבעה" מלשון ארבע ככתוב "על שילשים ועל רבעים" כלאמר שכדרך הבהמות תזדקק האשה לרבוץ על ארבעת גפיה לצורך הבאת זכרות הבהמה בה ואינה צריכה לרבוץ על ארבע לצורך גיפוף וחיבוק וכו'.

משפט מעשים אלו מות ככתוב (ויקרא כ פס' טו-טז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:

(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:

(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:

מכאן שכל הנמצאים בארץ ישראל אפילו גוי נכרי מחוייב בשמירת חוקים אלו ואף בזמן שאין ישראל יושבים בה והדבר תואם את הכתובים "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה"

(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:

(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:

(כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:

משפט כל איסורים אלו בכרתת הנפשות מקרב עמן (לשון רבים כי המשכב נעשה על ידי שנים)

(ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

סיכום:

1.ציוה האל "לא תקרבו לגלות ערוה" – כלאמר שנרחיק מעצמנו את המחשבה כאילו מי משארי הבשר הנכתבים ראוי לנישואין, שפחות עם משכב או פלגשות וכל שכן שלא יעשו מעשים שהמניע להם הוא התאוה למשכב עם מי מהנכתבים.

2.אין אסור במגע שאין בו תאוה. כגון חיבוק משום אחוות אחים, רופאים המטפלים בחולים אפילו לחיצת יד אשה דרך כבוד כנהוג בחלק מהחברות. אעפ"כ החכמים עיניהם בראשם שלא להתקרב מידי ההכרח לבני המין השני שהמרגילים עצמם בקרבת היתר עשוי גם האיסור לבא לידי היתר בעיניהם.

3.כתובים אלו הורו מי האסורים להתחבר בדרכי ההיתר (נישואין אמהות ופלגשות). כל משכב אחר בין אנשים ונשים אלו ממילא הינו זינוי ומשפטו מות. לכן נשתמש להלן בלשון אסר בחיתון ולא אסר במשכב.

4. כלל – בכל חק שסיבתו שארות הבשר הגדרת היחוס תוגדר לפי שיכות זרע האב וביצת האם, כיון שהזרע והביצה הם שאריות הבשר הראשוני שיוצר את הבשר החדש. לכן לא תהיה משמעות לדרך ההולדה, כלאמר האם הולד נולד בביאת איסור, היתר, אינוס, פונדקאות או כל אפשרות אחרת. כך גם זרים שאומצו למשפחה לא יחשבו שארי בשר לבני המשפחה. כך גם מי שאינו בעל מעמד משפחתי כגון עבדים יחלו עליהם איסורי שארות בשר כיון שאין הדבר תלוי בהגדרת משפחה אלא בשארות הבשר.
5. ארץ ישראל מחייבת את כל היושבים בה אפילו נוכרים וכל שכן גרים ועבדים בכל החוקים הללו ובזמן שישראל יושבים ושולטים בה מצווים להנהיג גם את הגוים היושבים בארץ ישראל בקיום חוקים אלו.

6.כלל – כל הוראת איסור חיבור בין שארי בשר, כוללת איסור חיבור בין שארי בשר המקימים אותו סוג יחס אע"פ שלא נכתבו. לדוגמא כיון שהורה איסור על חיתון הבן עם האם שיחסיהם הינם מוליד ונולד לא כתב את איסור חיתון האב עם בתו מכיון שגם הם מוליד ונולד ולכן כלול בו.

שארי בשר האסורים בחיתון

6.אסר את חיתון הבן עם אימו. כיון שהאב והבת מקימים יחס שארות בשר זהה כלולים בהוראת איסור זה. משפט מעשה זה נכתב בויקרא כ "אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" וכו'

7.אסר את חיתון האחים זה עם זו בין אם הם אחים מאותם אב ואם בין אם הם אחים רק מצד אב או רק מצד אם בין אם מכירים זה את זו בין אם לא מכירים זה את זו כלל.

8.אסר את חיתון הסב עם נכדותיו בין מצד בנו ובין מצד ביתו. כיון שהנכד וסבתו מכל צד מקימים יחסי שארות בשר זהים כלולים באיסור זה.

9.אסר את חיתון האחין (בן האח/אחות) עם אחיות אביו או אימו בין אם היו אחיות מצד אב או אם בלבד (כפרטי סעיף 7). כיון שאחי האב/אם ואחיניות (בנות האח/אחות) מקימים יחסי שארות בשר זהים, כלולים באיסור זה.

האסורים משום נישואין (כולל פלגשים ואמהות שיועדו) לשאר בשר שהינו משפחה

10.אסר את חיתון הבן עם אלמנת או גרושת אביו (שאינה אמו). משפט מעשה זה נכתב בויקרא כ' "ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו שניהם דמיהם בם"

11.אסר חיתון עם אלמנת או גרושת דודו (אחי אביו). אשת אחי האב מאימו שאינו אח מאב או אשת אחי אימו מותרת. (כיון שאחי האם ואחי האב מצד אמו אינם משפחה אחת עם האחיין וכיון שאין היחס בין האחיין לנשותיהם יחס של שארות בשר אין בינהם לא יחסי משפחה ולא יחסי שארות בשר כדי לאסור אותם זה לזה)

12.אסר חיתון עם אלמנת או גרושת בנו. משפט מעשה זה נכתב בויקרא כ' "ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם"

13.אסר חיתון עם אלמנת או גרושת אחיו. איסור זה של נשיאת אלמנת אחיו מתהפך למצות יבום אם מת אחיו בלא ילדים (יבואר במאמר היבום)

אסורי חיתון משום שארות בשר בין נשים

14.אסר חיתון עם אשה ואמה או סבתא ונכדותיה וכל שכן זינוי עם אחת מהן בזמן שנשואי לאחרת מהן שחוטא בשתים גם באיסור זה וגם בזינוי. כך גם כלול באיסור זה זינוי עם נשים אלו בחפיפת זמן כגון שהיה מזנה עם אחת לאורך תקופה ושכב בתקופה זו גם עם אחרת מהן או שזינה בפעם אחת עם שתים מנשים אלו. כל אחת מנשים אלו מותרות אחר מות או גרוש הראשונה. משפט מעשים אלו נכתב בויקרא פרק כ' "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן ולא תהיה זמה בתוככם".

15.אסר חיתון עם אחות אשתו בזמן שהוא עדין נשוי לה, אבל מותרת אחר מות או גרוש הראשונה.

איסורי משכב שאינם אסורים משום שארות בשר או זינוי

16.אסר את המשכב עם זבה (נדה) זבת ימים רבים ויולדת.(פרטי חוק זה יבוארו בחלק הטהרה)

17.אסר את המשכב עם אשת איש אחר. איסור זה כולל משכב עם נשואות, שפחות עבריות שיועדו,  שפחה גויה שיש לה אישות עם עבד עברי או עבד גוי ופלגשים (גדר פלגש ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה) משפט מעשה זה הינו "מות יומת הנאף והנאפת". נאסרה גם כל הבאת זרע של איש שאינו בעל האשה אף שלא בדרך משכב אל אברי רביתה.

18.אסר את המשכב לצורך העברת זרעו למלך. משפט מעשה זה "מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן"

19.אסר משכב זכר עם זכר ואיסור זה כולל כל מעשי תאוה כגון גיפופים וחיבוקים ולא רק הבאת כמכחול בשפופרת. משפט מעשה זה הינו "מות יומתו דמיהם בם" משפט המות המתיחס לאיסור זה מתיחס לכל האמור ולא רק להבאת כמכחול בשפופרת.

20.אסר את משכב זכר או נקבה עם בהמה. איסור זה ומשפט מות המתיחס אליו הינו בהבאת כמכחול בשפופרת בין באיש השוכב עם בהמה ובין באשה הנרבעת לה.