נישואי שבויה גוים וחילונים

1.הקדמה

2.ביאור פרשית נישואי שבויה

3.סיכום

4.הערות

1.הקדמה:

במסורת ביארו את חק נשיאת שבויה על פי הטעם "לא דברה התורה אלא כנגד היצר הרע" אך פשט הכתובים ודרך האל רחוקים והפוכים מביאור זה.

דרך המלחמה המובאת בכתוב הינה "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל המחנה …. כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג) כלאמר צוה האל על היוצאים למלחמה להתקדש קדושה יתרה ולהשמר מכל דבר רע, ומהו דבר רע אפילו שכבת זרע וצואה וסיבת הדבר נכתבה כי האל מתהלך בקרב מחנינו. מכאן יש ללמוד שלא רק שלא התיר האל את האסור והנתעב בעיניו ללוחמי ישראל כי אם דורש מהם נקיות יתרה שאפילו במחנה המשכן (כשיצאו ממצרים) לא נדרשה (מי שיצאה ממנו שכבת זרע לא נדרש לצאת מן המחנה ואילו ממחנה הצבא נדרש לצאת עד שיטהר עם ביאת השמש). אם נדרשת נקיות מחומרים אלו אע"פ שאין איסור וחטא ביציאתם כדי שיתהלך האל בקרבנו ולא ישוב מאחרינו על אחת כמה וכמה שיש להשמר מכל מעשה איסור וכל שכן מעשה שיש בו גם טומאת שכבת זרע וגם איסורים מרובים וחמורים, זינוי שמשפטו מוות, אינוס שהושווה לרצח, משכב גויה, ויתכן אף ביאת זבה (נדה) שמשפטה כרת וטומאתה גדולה מטומאת שכבת זרע.

הכתוב צוה לבני אדם הראוים לאל ולתורתו, למלחמה שנעשית מכח האל ההולך לפני מחנה ישראל ושוכן בו, ואשר פועל בלוחמי ישראל ובפעולותיהם בגלוי. הדרכים השונות של פעולת האל במלחמה הובאו בכתובים רבים, כבפסוקים אלו לדוגמא:

"ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל… וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים ויסר את אפן מרכבתיו" (שמות יד)

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז)

"אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני איביכם…וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד)  

"ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו" (ויקרא כו)

וכן בספרי הנביאים הובאו סיפורים רבים ודרכים שונות של פעולת האל במלחמה כגון "ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבתים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו וימצא לחי חמור טריה… ויך בה אלף איש"

מאידך גיסא חכמי ישראל של זמן המשנה הבחינו בהסתרת פני האל מעמו ובעם שלפניהם כמי שירדו מדרגת אדם וכבהמות נדמו ושינו במקומות רבים את משפטי התורה בהתאם (מהשרשיים שבהם שישראל כבהמות ועבדים מיוחסים אחר אימותיהם בנישואין לגוי/ה) וכן לעניננו בחק זה של נישואי שבויה הותאם החק ללוחמים שהכח המניע אותם במלחמה הינו הכח הבהמי ולא רוח אלהים. לכן התירו את שחרור הכוחות הבהמיים במלחמה במידה מסויימת והנהיגו כדרך הטבע "כל דאלים גבר", כי הנפש דרגת הבהמה (בראשית פר' א, ב "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש", "ויהי האדם לנפש חיה") הינה חטיבה אחת ואם תוגבל ותדוכא בענין האכילה או המשכב תחווה הגבלה ודיכוי בכל, גם בכח המלחמה, יכולת החילים להלחם תפחת כשם שחיה מסורסת הינה פחדנית יותר ולוחמנית פחות והדבר עולה לכדי פיקוח נפש החילים וחורבן האומה.

במאמר זה נבאר את הכתוב כפשוטו והוא כיצד ישא ישראלי שבויה. סיבת הוראה זו אינה כנגד יצר הרע של לוחמי ישראל כי אם להיפך כנגד קדושתם של ישראל שיכולים לכבוש ולהמיר מהגויות לקדושת ישראל והמעשים הנדרשים בה לא נועדו לגרום לאיש למאוס בשבויה כי אם לצורך הכנתה לקבל את דרגת הקדושה של ישראל. חוקים אלו הינם חוקי הבאה בברית (בלשון ימינו חוקי גיור) היחידים שהובאו בכתוב שכן למעט גויות שנישאות לישראלים אין אפשרות לגוי/ה להמיר דתם ולבא בברית האל כי אם בדור שלישי לכל המוקדם (עיין מאמר מיהו גר וחוק ביאה בברית האל) .

2.ביאור פרשית נישואי שבויה

דברים פרק כא

(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:

כי תצא למלחמה על איביך – המלחמה הותרה בכתוב רק בשני תנאים או שהוא אויבך ופועל כנגדך פעולות איבה או בהוראה נבואית. כל יציאה למלחמה הן לצורך שיפור הכלכלה הרחבת הגבולות וכל סיבה אחרת אסורות משום רציחה ככל רציחה אחרת. הסכמה ציבורית, ממסדית, מלוכנית וכד' לרציחת פרט או כלל בין אם הוא מאותה קבוצה (עם) או קבוצה אחרת אינה מתירה את הרציחה/מלחמה שלא משום שתי הסיבות הכתובות לעיל והרי היא רציחה ככל רציחה אחרת.

(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:

בשביה – חק זה מתיחס למוגדרות שבויות. תואר שבויה אינו מתיחס דוקא לזמן התפיסה שכן נכתב "תתחטאו ביום השביעי אתם ושביכם" וכל עוד לא שונה מעמדה משבויה למעמד אחר אף למשך שנים הרי היא שבויה ככתוב "עד בכור השבי אשר בבית הבור". לכן חק זה מתיחס לכל שבויה בין שהיא שבויה תחת ידו של אדם פרטי או של המדינה וכו' בין בזמן הקרב או זמן תפיסתה בין אם לא היה במלחמה כלל אלא ראה אותה בבית האסורים במחנה השבוים בבית השובה או נמכרת בשוק אפילו אחר זמן רב משביתה. כל עוד לא שונה מעמדה משבויה למעמד אחר כגון שתוגדר על ידי מי שהיא תחת רשותו כשפחה וכו' הרי היא נקראת שבויה ולקיחתה לאשה נתון תחת חוקים אלו.

במסורת פרשו את המילה שביה כפעולת תפיסת השבוים או השבוים בזמן ההתעסקות בתפיסתם וארגונם. כתוצאה מפרוש זה כל החקים הללו חלים דוקא בזמן ששובים את השבוים אבל אחר סיום מלאכה זו כבר אינו יכול לקחת את השבויה. חק זה מותאם לדרכם בכלל הפרשיה ש 'לא דברה התורה אלא כנגד היצר הרע' ולכן דוקא בזמן ששובים אז חל ההיתר כשהחיילים נמצאים בלהט הקרב והתפרצות יצרית אבל אחר כך אין סיבה להתיר. פרוש שביה בדרך זו אינו עולה עם הכתוב להלן "והבאת אל תוך ביתך …והסירה את שמלת שביה" שיש ללמוד ממנו שצריכה להחליף את בגדיה אחר שהביאה אל ביתו גלחה ועשתה (יבואר להלן) ומשמע שגם אם החליפה שמלה מספר פעמים מזמן שנתפסה ועד שהביאה לביתו וכו' עדיין צריכה לשוב ולהסיר ושמלתה עדיין מכונה שמלת שביה ואע"פ שלא לבשתה בזמן התפיסה וסידור השבוים וסיבת הדבר משום שנקראת שבויה עד שתגלח ראשה (יבואר להלן). לכן יש ללמוד ששביה אינו מתאר את זמן התפיסה אלא את קבוצת השבוים בטרם שונה מעמדם למעמד אחר ולכן גם חוק זה של "וראית בשביה" מתיחס לכל מי שעדין לא שונה מעמדה משבויה ולא כדברי המסרת דוקא בזמן התפיסה.

אשת יפת תואר – אש(ת) האות ת' מורה על סמיכות כלאמר אשה של יפת תואר. אע"פ שבספרי הנ"ך נכתב בצורה של סמיכות ושיוך האדם לתוארו כגון "אשת מדנים" ורבים אחרים, אין זו דרך הכתוב (תורה) לשייך את האדם לתוארו אלא התואר משתייך ומתאר את האדם "כי אשה יפת מראה את" "אשה חכמת לב" איש צדיק וכו'. לכן יש לבאר שלשון זו הינה תקון סופרים לצורך הבהרה כדרשתם שגם אשת איש שבויה מותרת. דרשתם להתיר שבויה אשת איש תואמת את חק הכתוב. הדבר נכון גם אם ידוע שבעלה ברח והינו בחיים שכן בעלה נחשב בן מות ככתוב "והכית את כל זכורה לפי חרב" והרי הוא כמת מהלך. גם אם עבר זמן רב וכבר סר דין מוות מהפליטים עדיין בזמן הקרב הופקע ממנו כל אשר לו ככתוב "רק הנשים והטף כל שללה תבז לך". בנוסף יש ללמוד שהמלחמה-שבי מפקיעים גם מהשבוים ולא רק מהפליטים הפקעה חומרית, נפשית ורוחנית ככתוב "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" ומדוע בוכה את אמה והלא אמה חיה שכן אשה היא ובכלל "כל שללה תבז לך", אלא שהמלחמה מפקיעה מזכרי האויב את חייהם וכל שכן את כל שאר המיוחס להם, מהנשים והטף מופקע כל יחס לכל דבר שיוחסו אליו אלוהות משפחה ורכוש ואף חייהם ניתנים להפקעה (יבואר במקומו).

ולקחת לך – בכל הכתוב לקיחת אשה אינה משכב אלא לקיחת האפשרות לבעלות על אותה האשה (אין ארושין במשכב בואר במאמר 'דרך חיבור איש ואשה')ולכן הכתוב ככלל כופל את הלשון לקיחה ואחר כך שכיבה או ביאה "כי יקח איש אשה ובא אליה" וכך במעשה אבימלך ושרה "ויקח את שרה… הנך מת על האשה אשר לקחת… ואבימלך לא קרב אליה" כלאמר לקיחה אינה משכב אפילו במעשה שכם חילק "ויקח אתה וישכב אתה" שראשית תפשה ולקחה כמי שיש לו בעלות עליה ואחר כך שכב אותה ואע"פ שעשה זאת שלא ברשות אביה כחק וכן להיפך בכל פרשית הזינוים והאינוס (דברים כב כב-כט, שמות כב) לא נכתב לשון ליקוח כי אם משכב כיון שלא חפץ האיש  בבעלות על האשה אלא במשכב ארעי. וכן הורה בברור בהמשך הפרשיה "ואחר כן תבא אליה ובעלתה" ביאה הותרה רק אחר התהליך הכתוב להלן ולא הותרה ביאה ראשונה בקרב כשיטת המסרת.

וחשקת בה ולקחת לך לאשה – אם חשק במשכבה אינו יכול לשכבה משכב זינוי אלא יכול לקחתה לאשה ואז לשכב אותה אחר היותה אשתו. מצתרף חק זה לשיטת הכתוב שכל זינוי אסור גם זינוי עם גויה/שבויה ובזמן הקרב.  

ולקחת – זהו ראשית ההליך בליקוח השבויה לאישות אבל צריך עוד לעשות לה ככל הכתוב להלן על מנת שתהיה אשתו.

לאשה – אם סיבת הליקוח הינה הרצון במשכבה אי אפשר לקחת כי אם לנישואין ולא למשכב פלגש או שפחה.

(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:

והבאתה – כל המעשים להלן אינם כי אם על מנת לנתק את השבויה מאל אחר ולהביאה בברית אלהי ישראל

והבאתה אל תוך ביתך – צריך להביאה דוקא אל ביתו ולא לבית אחר. למדנו בחוקי הטהרה שכשיטהר המצורע ויכנס למחנה עדין אסור בביאת אהלו ככתוב "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים". חוקי הטהרה נדרשים משום שכינתו בישראל ככתוב "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם". להשכנה יש דרגות לכן יש טמאים המותרים בהמצאות במחנה אך לא במקדש וכן בענין ביאת המקדש יש המותרים בביאת החצר ויש המותרים בביאת אהל מועד ויש המותר בביאת מקום הארון בית לפנים מבית קדושה על קדושה. כך גם מצורע שהחל להטהר מותר בביאת מחנה אך אסור בביאת אוהלו שכן ישנה שכינה יתרה בביתו של אדם ביחס למחנה והשכנה זו הינה כעין יחס אישי בין האל לאותו אדם ולכן נאסר המצורע להכנס לביתו שבעת ימים. כך גם לעניננו בישיבתה בביתו ירח ימים תתחבר באותו כח השוכן בביתו. לכן נכתב להלן "וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמא ירח ימים" והלא כבר נאמר והבאתה אל תוך ביתך ומדוע שב לאמר וישבה בביתך אלא וישבה בביתך לחיבורה באלהי ישראל כדלעיל ובכתה לסילוק חיבורה באל אחר. "ירח ימים" הינו זמן סילוק וחיבור זמן סילוק ככתוב "ויבכו אותו שלשים יום" וזמן חיבור ככתוב בפרשית הערכים "ואם מבן חדש…" (ויקרא כז') ובפדיון הבכרים "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך" שאין ערך נפש מוקדם מכך. סיבת הדבר כפי שהגדירו זאת במסרת שעד שלשים יום הולד ספק נפל כלאמר שהנפש לא סימה את תהליך חיבורה בגוף. לכן גם חנוכת המזבח (ע"י הנשיאים, במדבר ז) חלה בחדש השני אחר 30 יום מהקמתו שהוא סיום תהליך התלבשות השוכן במשכנו כרוח בגוף (הכתוב מסודר לפי סדר זמנים מדויק 'יש מוקדם ומאוחר בכתוב' לכן נכתבה פרשית חנכת המזבח בין הראשון לשני (במדבר א) לארבעה עשר לשני (במדבר ט), בניגוד למסרת שהעמידה את חנכת המזבח בראשון לראשון לשנה השנית הדברים מוכרחים מפשוטו של הכתוב אך אין זה המקום לבאר זאת)

וגילחה את ראשה …והסירה את שמלת שביה – שלשת פעולות אלה נועדו להסיר את כל מה שאפשר להסיר מקיומה הקודם לצורך ביאתה בברית אלהי ישראל מבלי לפגוע בגופה והם שיער צפרנים וביגוד.

וגילחה את ראשה – כפשוטו שמסירה את שיער הראש כנלמד מהכתוב בנזיר (במדבר ו) ומיוסף ביציאתו מן הבור (בראשית מא יד) ומקומות נוספים.

ועשתה את צפרניה – מסירה את הצפרנים כמקובל החלק הלבן שמנותק מהבשר כשם שמגלחת את שערה ואינה עוקרת אותו משורשיו. הכרחי לדחות את הפירוש שהובא במסורת שנותנת לציפורניה לגדול משום ניוול משום שאין עשיה בנתינה לצפרנים לגדול שכן גודלות הן מאליהן אבל הסרתם הינה עשיה. הוראה זו מצתרפת להוראות "וגילחה" "והסירה" שענינם הסרת דבר וכפי שבואר לעיל שסיבת פעולות אלה הסרת כל חלקי גופה האפשרים מזמן גויותה.

(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:

והסירה את שמלת שביה מעליה – עוד למדנו בחקי הטהרה שברב סוגי הטומאה נדרש כבוס בגדים ככתוב "וכבס בגדיו" "יכבס את בגדיו" וכו' אמנם במסרת טענו שכל מקום שנאמר כיבוס בגדים בא ללמד שמטמא כלים, אך אין זה פשט הדברים שכן ראשית נכתב יכבס ולאחר מכן ורחץ בשרו ומה יועיל הכבוס אם הוא עדין טמא ומטמא את הבגד ? לכן יש ללמוד שאין זה מלמד על כך שהטמא מטמא כלים (בגדים) אלא שסיבת כיבוס הבגדים נובע מכך שבגדיו הינם כהתפשטות גופו כעין עור שני וכוחו מתפשט בהם ולכן אם לא יכבס בגדיו אין טהרתו שלמה (הדברים יבוארו בסדר טהרות). כן נראה גם מסדר הטהרה שניתן ללוים (במדבר ח) ולישראל בהר סיני (שמות יט) שנדרשו לכיבוס בגדיהם ואע"פ שלא היו טמאים בהכרח לאחת מהטומאות המוזכרות מויקרא יא ומעלה אלא משום ההכשרה לקבלת הדרגה הרוחנית החדשה שתשכון בהם. לכן גם לעניננו צריכה להסיר את בגדי גויותה עם כוחותיה הישנים מאל אחר שמתפשטים בהם וללבוש בגדים חדשים אחר שנעשו ההבדלות שקדמו א.לקחה לשם אישות ב.הכניסה לביתו ג-ד.הסירה את החלקים האפשרים מגופה (גלחה ועשתה).

והסירה את שמלת שביה – כאמור לעיל ענין הסרת בגדי שביה הינם מדרכי הטהרה וההכנה לקבלת קדושה ובכל סדרי הטהרה וההכנות לקבל דרגת קדושה חדשה מצאנו שנדרשת גם רחיצה במים. יש ללמוד מהכתובים "הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם" (בראשית לה,ב)  "וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו" (במדבר ח,ז) שהמלה "והטהרו" משמע פעולה נוספת על שאר הפעולות ורחיצה במים לא הוזכרה שם ומשמע ש"והטהרו" מתיחס לרחצה במים ומכאן יש ללמוד כשם שסתם והטהרו פרושו רחיצה במים משמע שסתם טהרה פרושה ע"י רחיצה במים ועל פעולת הרחצה מוסיף גילוח או מי חטאת וכו'. מצתרף לכך שלא הזכיר בויקרא יא בטומאת הנבלה והשרץ רחצה במים אע"פ שבנבלה הורה על כיבוס בגדים אך הורה זאת לאחר מכן בויקרא פר' יז ופר' כב וכן בזבות וביולדת לא הורה על רחיצתן במים אך הורה על רחיצת הנטמאים להן וסיבת כל אלו שהדבר פשוט שבסיס הטהרה הינו רחצה במים ועליה יתכן ויתוספו פעולות נוספות.

והסירה את שמלת שביה– כיון שאין סיבת החלפת הבגדים על מנת שתתגנה בעיניו כפי שבארנו לעיל אין משמעות אילו בגדים יתן לה ללבוש יפים או כעורים.

והבאתה.. וגלחה…ועשתה..והסירה – כשם שתמיד הקדים כיבוס במים לרחצת גוף ובאופן כללי יש סדר פעולות בטהרה כגון ספירת ימים ורק אחר כך פעולות רחיצה גילוח הזאות וכו' לפי סוג הטומאה כך גם כאן יש לפעול לפי סדר הפעולות הזה, ראשית תובא לביתו אחר כך תגלח וכו'.

וישבה בביתך – בביתו דוקא ולא בבית אחרים כפי שבואר לעיל(והבאתה אל תוך ביתך). ואם היה גר בבית הוריו אז בחדרו שבבית הוריו וכו'

ובכתה את אביה ואת אמה – כפי שבואר לעיל גם פעולה זו הינה עזיבת אל אחר וביאה בברית ישראל שהוריו של אדם הינם יסודות חיבורו באלהיו וניתוקו מהם מנתק אותו מאלהיהם (לכן נכתב כיבוד הורים בעשרת הדיברות ובמסורת יחסוהו לחמשת המצוות הראשונות שהם בן אדם לאל וכן ניתן להורים יחס אלהי שאפילו רק זלזל בהם חייב מיתה כמקלל אלהיו ככתוב ומקלה אביו ואימו מות יומת וכן כשרצה האל לקרב אליו את אברהם יותר משאר משפחתו צוהו על התנתקות מבית אביו וכו')ולכן אע"פ שאמה הינה אשה ויתכן שנותרה בחיים הרי היא בוכה עליה כאילו מתה כי בשבילה היא מתה וכבר אינה אמה (זה שורש בכתוב לדברי החכמים "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי").

למעשה: בכיה זו הינה הפעולה הישירה והגלויה להבאתה בברית האל אחר ההכנות לכך בפעולות שקדמו שכן צריך שיורה לה בכי את הוריך ואחיותיך והיא אומרת אבל אמי ואחיותי עדין חיות הם והוא נדרש להסביר לה שמכאן ואילך אין לה שיכות להורים למשפחה ולעם אליהם השתיכה אלא מכאן ואילך הינה אשתו והוא שייך לעם ישראל ולאלהי ישראל וכך גם היא שייכת לעם ישראל ולאלהיו ומחוייבת בברית אשר כרת האל עם עמו וכיון שמחויבת בברית חייב ללמדה את דברי הברית ומצוותיה שאם לא כיצד תקימם ומתאבלת 30 שלשים יום על משפחתה על עמה ועזיבת אלילהם ודרכיהם. בזמן זה עדיין אינה מחוייבת במצוות האל ונוהגת בהם כמתלמדת וכמותאמת לחברתה החדשה.

ירח ימים – כפי שבארנו בפסוק דלעיל (בביאור – והבאתה אל תוך ביתך) זהו משך זמן התפשטות הכח הרוחני בחומר ועזיבתו את החומר.

ואחר כן תבא אליה ובעלתה – זהו המשכב הראשון וזהו גמר ליקוחה כבכל ליקוח אשה שנחלקים לשנים, ראשית הליקוח המכונה בכתוב ארושין וסיום הליקוח שהופכה לבעולת בעל (נישואין) והוא מעשה המשכב הראשון.

ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה – אבל לפני כן אסור לבא אליה. כלאמר רק אחר שנעשו לה כל הדברים, הופרדה מאל אחר וחוברה באלהי ישראל יכול לשוכבה ולסיים את הליך לקיחתה לאשה אבל לפני כן המשכב אסור. מכאן שכל משכב עם גויה אסור בין משכב הפקר ובין משכב נישואין שכן אסר כל משכב עם השבויה עד שלא כלה תהליך הבאתה בברית. יש ללמוד מכאן שגם משכב ונישואין עם שפחה בת גוים אסור כיון שלא באה בברית בשלמות אלא אם ירצה יביאה בברית אלהי ישראל ולאחר מכן ישאנה.

יש לבאר את דרך הכתוב בנשיאת גויה ונישואים עם חילונים:

יש ללמוד שכשם שהתיר הכתוב את נישואי השבויה אע"פ שאינה בת ישראל, כך לא אסר נישואי גויה גם שלא בדרך שבי וכשם שאסר את נישואי השבויה בטרם באה בברית האל כך גם אסר לשאת שאינה בת ישראל בטרם באה בברית כדלהלן:

יש ללמוד היתר נישואי גויה גם מהכתוב בכהן הגדול מאחיו "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" שאלמלא שכל ישראל ואף הכהנים מותרים בנשים שאינם מעמם לא היה נדרש לכתוב שהכהן הגדול מאחיו חייב בבתולה דוקא "מעמיו". מכאן ומכתובים נוספים ברור שגם כהנים מותרים לשאת שבויות כחוקי פרשיה זו ובניהם מהן כהנים (בענין נשים האסורות לכהנים יבואר במאמר נפרד ולענין יחוס הילדים עיין מאמר מיהו מעם ישראל)

יש שסברו שאסור לשאת גויות משום המצווה ביחס לכנענים שישבו בארץ ישראל בזמן כיבושה ככתוב "ולא תתחתן בם" וכו' (דברים ז) "השמר לך פן תכרת ברית לישב הארץ…ולקחת מבנתיו לבניך" (שמות לד יב -טז) אלא שציווים אלו נכתבו אך ורק ביחס לכנענים שיושבים בארץ ישראל ובזמן הכניסה לארץ בלבד. ציווים אלו נסרכים לציווי ביעורם מארץ ישראל משום כחם כקהילה וכיושבי הארץ כאחד להסית את ישראל מאחרי האל. אדרבא יש ללמוד מכתובים אלו את ההיפך, מתוך שחיתון עם בנות כל הגוים מותר ביאר שאסור בכנענים היושבים בארץ בזמן הביאה לארץ מהטעמים העולים מן הכתוב שם. מנגד יש לאסור גם מפרשיה זו נישואין עם גויה שלא קיבלה את ברית האל ויהודים חילונים ככתוב "כי יסיר את בנך מאחרי". משום שכשכגדל ילד ורואה שהוריו (אין זה משנה אם אימו או אביו) אינם מחויבים לברית האל, הרי שגם אם לא יחנכוהו לחוסר מחויבות לאל ומצוותיו מעשה האיסור נשרשים בנפשו כמותרים ורצוים ומעשה המצוות יראו לו כזרים וחסרי חשיבות והרי הוא מוסר מאחרי האל. לכן יש ללמוד שאסור לשאת גויה ללא שבאה בברית האל וכן לאסור נישואין עם יהודים חילונים שלא אמר הכתוב כי יסיר את בנך מראית עצמו כחלק מעם ישראל אלא "כי יסיר את בנך מאחרי".

כן יש ללמוד שהנישאת לישראל חייבת במצוות האל מחוקי הגרים (גוים שבאים לגור בישראל) והעבדים. דרך הכתוב העולה מחוקיהם הינה שככל ואדם מתקרב לרשויות ישראל הוא נדרש לקרבה רוחנית לישראל, התורה והמצוות יחולו עליו כדרגת קרבתו וכן תגדל אחריות ישראל לשלומו. הגר גר במדינה אך בביתו וברשות עצמו. העבד גר לא רק במדינה אלא גם בבית ישראל ותחת רשות אדונו הישראלי. כיון שבא גוי לחיות ביננו מעמדו משתנה מנכרי לגר, מתחייב בחלק מהמצוות כעינוי ביום כיפור (ויקרא כג), איסור חמץ (שמות יב יט) וכו' (עיין מאמר מיהו גר) אבל פטור מפסח וממילת עצמו וזכרי ביתו ככתוב "וכי יגור איתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו". אבל העבדים אדניהם מחויבים למולם ככתוב  "ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר", לשתפם בקרבן הפסח ולחגוג לפני האל ברגלים (שמות יב, דברים טז). מהכתוב בנבלה "לגר אשר בקרבך תתנה ואכלה" (דב' יד כא) ובמעשר "והגר …אשר בקרבך ואכלו ושבעו" (דב' יד כט) וכתובים נוספים ניתן ללמוד כי יש לישראלים אחריות לשלומם של הגרים. כן יש ללמוד מחק האוכלים מתרומת הכהנים, עבד כהן אוכל בקדשי אדונו מה שאין כן תושב כהן (גר) ככתוב "תושב כהן …לא יאכל קדש וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב). "תושב כהן" פרושו – כיון שארץ ישראל התחלקה לשבטי ישראל ואך ורק ישראלים הינם בעלי אדמות ממילא גוי שיושב בתוך מדינת ישראל דאז אין לו אדמה ולכן הוא נקרא תושב של בעל האדמה שבה הוא גר. כן נכתב בשמיטה "ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה) כלאמר תושב שלך ולא סתם תושב. לכן כיון שגר באדמת/בית אותו כהן יש לו שיכות מסוימת לאותו כהן ולכהן אחריות מסוימת כלפיו והיה מקום לסבור שתושב הכהן כעבד הכהן יכול לאכול תרומה לכן ביאר שתושב (גר) כהן אינו אוכל תרומה.  מכאן יש ללמוד שהגרים כיון שחיים בתוכינו על אדמותינו חייבים במצוות ברמה מסוימתוהעבדים כיון שגרים בבתינו ושיכים אלינו יותר מהגרים חייבים בכל המצוות שחייבים הגרים ואף יותר. מכאן קל וחומר לאשת ישראלי שלא רק יושבת על אדמתו ובביתו אלא שוכבת בחיקו שתחוייב במצוות. יתר על כך נכתב "והיו לבשר אחד" כיון שנישאו הרי הם נחשבים אדם אחד והיאך יהיה חציו בברית האל וחציו מחוצה לה ?!

בנוסף, קרוב למחצית ממצוות עשה שבכתוב הינן הוראות שיפוטיות ושיטת הכתוב הינה שחובת השיפוט מוטלת על כל ישראלי ולא רק על 'שופטים מוסמכים' (יבואר במקומו) וכן ממחויבות הישראלי לאלוהיו קימות חובת עדות וענישה וגם ביחס לקרובים (דברים יג -מסית, כא -בן סורר ועוד, יבואר במקומו). לכן אע"פ שאין משפטי המדינה בזמנינו כמשפטי האל, עדין ככל מצוות עשה או לא תעשה שחלות על הפרט גם בזמן הזה חלה גם חובת השיפוט והענישה על כל איש ביחס לרשותו כגון בני ביתו כפי יכולותיו ומגבלותיו. יתר על כך כיון שאין משפטי המדינה כדרך האל חובת השיפוט חלה על הפרט הרבה יותר ביחס לבני ביתו משום שאין לו ערכאה להוציא את המשפט אליה ונותרת אחריות השיפוט בדרך האל עליו. לכן חובת השיפוט אוסרת נישואים עם מי שאינו שומר מצוות (חילונים) וגם מחייבת סיום הנישואין אם האחד סר ממצות האל.

אין ללמוד מהכתוב בפרשיה זו של נשואי שבויה שכמעשים אלו יש לנהוג בכל מקרה שירצה ישראלי לשאת גויה. חוקים אלו נכתבו לנושא שבויה בלבד שכן לקיחת השבויה אינה נעשית ברצונה החופשי אלא בכפיה. אבל הלוקח גויה לרצונה אינו נדרש כי אם לידעה בטרם יקחנה שחייבת לבא בברית אלהי ישראל עם ישראל, ללמדה את הברית ובפרט כל המצוות שתצתרך לעשותן ואחר כן אם תקבל על עצמה את אלהי ישראל דרכו ומצוותיו יכול לשאתה.

(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:

אם לא חפצת בה – כל המצווה בכתוב זה תלוי באם הוא לא חפץ בה אבל היא שלא חפצה כגון שלא רצתה לבא בברית האל או שאחר ירח ימים בקשה ממנו שלא ישאנה וקיבל מותר למוכרה וכו'

ושלחתה לנפשה – אינו יכול לאמר לה לאן ללכת או מה לעשות אלא משלח והיא עושה כרצונה.

ושלחתה לנפשה…תחת אשר עניתה – מכאן שהמשכב מכניס אותה בברית. יש לדייק מכתוב זה תחת אשר עניתה ולא תחת אשר באה בברית כלאמר כיון שלא שכב אותה לא באה בברית ולכן משולחת משום שעונתה ולא משום שאסור לכבוש בני ברית לעבדים. כן יש ללמוד את הדברים מחק הארושין נישואין שעד ביאה ראשונה אם יפרדו הארושים זה מזה כאילו לא היה דבר (ראה בחלק 5 של מאמר דרך חיבור איש ואשה) ולא שונה יחוסה לדוגמא מבת כהן לאשת ישראל. כך גם פה הרי היא כעין ארושה ואם נפרדו בטרם בעילה ראשונה נשארה ביחוסה הקודם (גויה) כפי שהיתה בטרם ההליך. וכן הדבר ברור הן ממעמד הר סיני בו הרחצה וכיבוס הבגדים הינם אך ההכנה לקבלת רוח האל אך עצם קבלת רוחו בדרגה חדשה נעשתה כשדיבר אליהם האל וכן בענין טיהור הלוים לעבודה שפעולות הטהרה הינם רק הכנה לשאר הפעולות שלאחר מכן (במדבר ח) ובנזיר שנטמא לנפש שראשית נטהר ואחר כך "וקדש ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו" (במדבר ו) כלאמר צריך פעולה נוספת שהיא המשכת הקדושה. זה הכלל, הטהרה רק מכינה לקבלת הקדושה אבל הקדושה שהיא קבלת איכות רוחנית עלינה יותר באה במעשה אחר. (זה טעם הנפסק במסורת שהבאים בברית האל(גיור) צריכים להביא קרבן. חק הכתוב אינו כדעת המסרת אך אין זה המקום להאריך בנושא זה)

ומכר לא תמכרנה בכסף – לאדם זר.

לא תתעמר בה – לא תאסוף אותה לעצמך. כלאמר אסר הכתוב לשמור אותה שפחה לעצמו, להשכירה לאחרים או אפילו סתם לכולאה ללא שימוש משום איבה וכד'

תחת אשר  עניתה – בגילוח ראשה וציווי על אבלות והתנתקות ממשפחתה ותרבותה. גילוח הינו תחילת עינוי שיצריך שחרור אם לא יחפץ בה אבל בטרם גילחה אם רק לקחה לביתו הרי שלא עונתה על ידו בצורה ואין הבדל בינה לבין כל שאר השבוים.

3.סיכום:

1.מותר לשאת שבויה אע"פ שאינה בת ישראל ואע"פ שלקיחתה והסכמתה נובעים מכח ההכרח שהיא נמצאת בו כשבויה ולא מרצונה. (ראה להלן הערה א)

2.שבויה הינה כל אשה שנשבתה במלחמה מרגע תפיסתה ללא הגבלת זמן עד שישונה מעמדה כגון שתקנה לשפחה, תלקח לאישות או תשוחרר. (יכול אדם לקנות שבויה לשם החרמתה לאל והיא נהרגת במעמד שבויה יבואר במקומו)

3.כשיראה ישראלי שבויה בין אם בזמן המלחמה, איסוף השבוים, במחנה מעצר או לאחר המלחמה בבית השובה בשוק העבדים וכו' אם ירצה בה אינו יכול לשכבה משכב הפקר אלא ראשית חייב לשאת אותה לאשה ודרך לקיחתה לנישואין הינה כזו:

(א) לוקחה לשם נישואין (ב) מביאה אל ביתו (ג) צריכה לגלח את ראשה (קירוח הראש) (ד) קוצצת את צפורניה (ה) נותן לה בגדים אחרים ללבוש (בכלל זה רוחצת ראה לעיל ביאור "והסירה את שמלת שביה") (ו) יושבת בביתו ובוכה את אביה ואת אמה ירח ימים.

4. ראשית בכיתה ע"י שמורה לה לבכות ולהתאבל על כך שאינה מי שהיתה עוד, שבטלו יחסיה למשפחתה עמה ואלוהיה. בכלל ציווי האבלות כלול טעם האבלות על עברה והוא כניסתה בברית אלהי ישראל לכן צריך ללמדה את תורת ישראל אותה תצתרך לקיים בגמר ההליך. (ראה להלן הערה ב)

5.כל שבויה גם אם היתה אשת איש ובעלה חי ואף דורש את השבתה מותרת לנישואין בדרך זו

6. כל ישראל כולל כהנים מותרים לשאת שבויה ע"י הליך זה למעט הכהן הגדול מאחיו משום שמצווה לשאת "מעמיו" בלבד.

7.בגמר שלושים יום, יכול לשכב איתה והמשכב מכניסה בברית האל וישראל לכל דבר ועושה אשתו.

8.ישראלי אחר ששכב עם השבויה לאחר שהראשון כבר לקחה לו לאשה אפילו בדרך ממקום השבי בטרם הביאה הלוקח אל ביתו, חייב מיתה משום זינוי עם ארושה (דברים כב) שלקיחתה לאישות ע"י חברו מכניסה אותה בגדר ארושה. השבויה כארושה אם נאנסה אונס גמור- פטורה ויכול הלוקח להמשיך בתהליך (למעט כהן משום חללה יבואר במקומו) ואם באונס חלקי או רצון הרי היא נהרגת.

9.כיוון שעד שתגלח את ראשה לא עונתה על ידי הלוקח ונוהגה ככל השבוים הרי שאם לא יחפץ בה בטרם גילחה אינה משולחת לנפשה אלא שבה למעמדה כשבויה. אם כבר גילחה ומאס בה אסור לו למכרה או להחזיק בה לשפחה או לכל ענין אחר אלא מחוייב לשלחה לנפשה ואין לו שום רשות עליה.

10. אם בגמר שלשים יום לא חפצה היא כגון שאמרה לו שאינה חפצה שישאנה וקיבל את רצונה אע"פ שהוא רוצה בה או שסירבה לבא בברית האל וכו' חוזרת למעמד שבויה וישנן מס' אפשריות:

(א) יכול להחרימה לאל ולהרגה.

(ב) יכול לעשותה שפחה (גויה – גיורת) בביתו להשכירה או למכרה

(ג)יכול לענותה בכליאה הכאה וכו' עד שתאמר רוצה אני (שכן אם יכול להחרימה ולהרגה או לעשותה שפחה וכאדון יכול להכותה בודאי שיכול ליסרה עד שתתרצה)

11. אם בגמר ההליך לא חפץ בה ושלחה לנפשה, אפילו אחר ששילחה אמרה חפצה אני בדת ישראל אינה נחשבת כבת ישראל שאין אפשרות ביאה בברית לגויים (לכל הפחות עד דור שלישי) למעט לגויה על ידי נישואיה לישראלי. אם תרצה להשאר לגור בתוך עם ישראל הרי היא במעמד גר שבכתוב ואם הלכה לגור בארצות הגוים הרי היא כגויה לכל דבר (עיין מאמר מיהו גר וחק הביאה בברית האל)

12.אם עשה לה ככל הכתוב ושכב אותה אפילו פעם אחת אחר השלשים יום ולאחר מכן לא חפץ בה כיון שכבר עשאה אשתו והובאה בברית האל מכח אותה ביאה נשפטת כבת ישראל וכאשתו לכל דבר.

גוים וחילונים

13.כל משכב גויה אסור, בין משכב זינוי בין בנישואין שפחות או פלגשות.

14.מספר טעמים אשר בוארו בכתוב ביחס לאיסור משכב עם גוים מרחיבים זאת גם לישראלים עוזבי ברית (חילונים) אלו הטעמים: (א) הסרת הולדות מאחרי האל (ב) שהישיבה בישראל מחייבת במצוות אפילו גרים ועבדים באופן חלקי ובני ביתו של ישראלי באופן מלא (ג) חובת שפוט עדות וענישה של מפר ברית מבני ביתו. על כן גם כשאין חשש להולדת ילדים ואין חשש מהסרת הילדים מאחרי האל עדין מתקיים איסור חיתון עם מי שאינו מחוייב לקיום הברית.

15.כל ישראל ואף הכהנים למעט הכהן הגדול מאחיו יכולים לשאת גויה לאחר הבאתה בברית (למעשה ראה הערה ג בסוף המאמר). אין בעיה בכך שבאה בברית מתוך רצונה להנשא ולא מתוך רצונה בברית האל. אסור להשיא ישראלית לגוי ואפילו לגר עד דור שלישי לכל הפחות (ראה מאמר מיהו גר וכו')

16.ניתן להתחתן עם ישראלי/ת ששבו לאל ושומרים מצוותיו.

17.נישואין עם גויה שאינה שבויה אינם מצריכים לעשות את הפעולות הנזכרות בנישואי שבויה למעט הבאתה בברית.

18.דרך הבאתה בברית (גיור בלשון ימינו) כוללת שלש פעולות:

(א) צריך ללמדה בטרם ישאנה את יסודות הברית (תורה) והמצוות, בפרט כל מצוה ואיסור שברור שתצתרך לקיים במשך חייה ובפרט את הדברים שקשים יותר לביצוע ותתחייב לעשותם. (ראה הערה ב' בסוף המאמר)

(ב) רחיצה במים ולבישת בגדים מכובסים ביום הביאה הראשונה בטרם תשכב עם בעלה הישראלי (כדלהלן).

(שתי פעולות אלה אינן מעכבות את ביאתה בברית ראה הערה ד בסוף המאמר)

(ג) ביאה- הפעולות לעיל הינן ההכנות לביאה בברית אך הפעולה והזמן בהם תבא בברית אלהי ישראל הינה ביאת הישראלי. לכן עד הביאה גם אם למדה וקבלה תומ"צ ונוהגת בדרך התורה והמצוות, ורחצה לשם ביאה בברית עדיין אינה בכלל ישראל.

4.הערות :

(הערה א)

יש להעיר שהתנגדות השבויה לנישואין בזמן שקיימת עבדות כבזמן הכתוב רחוקה מן ההגיון. שכן אם ימכרנה לשפחה לישראלים מסתבר שתנתן לאישות לעבד ונמצא שגם נלקחה לאשות שלא לרצונה וגם ילדיה עבדי האדון ויכול למכרם מתי שירצה ולמי שירצה וכו'. גרוע מכך אם תמכר כשפחה לגוים משום שבנוסף לאמור אדונה הגוי אינו מוגבל כישראלי ליחדה לעבד אחד (חק הכתוב שלא כדעת המסרת יבואר במקומו) ויכול לתת אותה למשכב לכל אדם שירצה ומתי שירצה והרי היא הפקר מוחלט, ומה רווח יש לה בכך.

(הערה ב)

המצוות הנוגעות לכל אשה שצריך לידע אותה:

1.הכרה בקיום האל (כולל שלילת גוף וכל דמיון מהאל, שלילת השיתוף – כמו הנוצרים שמאלילים את ישו בנוסף לאל)

2. חוקי המותר ואסור לאכילה (בלשון ימינו כשרות)

3.מועדי ה' שיש קושי בקיומם – (א)שבת (ב)יום הכיפורים (ג), פסח (איסור חמץ) (ד) סוכות (ישיבת סוכה, גם נשים חיבות).

4.'איסורי משכב'–(א) איסור משכב זבה/יולדת ודרך הטהרה (ב) איסור המשכב למעט בנישואין (שפחות ופלגשות) ולבישת ביגוד ראוי -אע"פ שלא נכתב כיצד יש לאשה להתלבש הדברים הינם בכלל דרך ארץ שקדמה לתורה ומהוים בסיס והקדמה לאיסורי המשכב (ההתנגדות ללבוש ראוי מורה או על חוסר נכונות לוותר על הזימה ודרכיה או על חוסר שכל כבהמה ומי שלא משיג את השכל האנושי (לבושים ראוים) והרי הוא כבהמה כיצד יכיל את השכל האלוהי (תורת האל). לבוש ראוי הינו הקשה ביותר לנשים רבות לכן הוא אבן בוחן שאי אפשר לוותר עליה בבדיקה האם יכולה אשה זו לקבל את ברית האל וללכת בדרכו או שנכונותה לקבל תורה ומצוות הינם מילים בעלמא. לא כרת האל בריתו זו לגוים ובודאי שלא לבהמות.

(הערה ג)

מה שכתבנו לעיל שמותר לשאת גויות או להתחתן עם חילונים אחר שיקבלו עליהם תומ"צ נכון ברמת החק. אבל ברמת השיפוט למעשה יש לאדם להכיר את מציאות זמנינו והשלכותיה על נישואין שכאלו ולחשב היטב האם זה המעשה הנכון לו. (1) חלק גדול מהחברה כיום במדינת ישראל אינה שומרת תומ"צ (2) חוקי המדינה אינם כחוקי ומשפטי הכתוב (3) דעת האדם נוטה אחר הדעות המקובלות (4) קושי טבעי לשנות הרגלי חיים ולעניננו מחיי גויה/חלונית לחיי תומ"צ (5) חיי משפחה כוללים חילוקי דעות רצונות מנוגדים ומאבקים בין האיש לאשה (6) מערכת המשפט נוטה בצורה מוחלטת לצד האשה בהליכי גרושין ובתי דין רבנים יותר מכולם והילדים ככלל יוצאו מהאיש וינתנו לאשה, בביה"ד הרבני במלואם (בניגוד לחק הכתוב וחק תושב"ע כאחד) ובחילוני חלקית.

לאור מציאות זו, הרוצה לשאת גויה/חילוניה (אחר שיקבלו תומ"צ) ולהוליד עמה ילדים משותפים כיון שבמקרה כזה יש אפשרות של איסור "כי יסיר את בנך מאחרי" צריך מראש לתת דעתו לשני מצבים (1) מי היא האשה והאם יוכל לנהל את חייו עמה בלי שיגיעו לכדי גירושין ומבלי שעל מנת לשמר את הנישואין יאולץ להתפשר על ביטול שמירת התורה והמצוות כראוי בביתו (2) במקרה שתדרוש האשה לאפשר לה אי שמירת מצוות באופן מלא או חלקי הרי שמחובתו לגרשה אלא שבאופן די מוחלט הילדים ינתנו לה במלואם או חלקית וגם אם ינתנו לה חלקית עדין סיכוי של כמחצה שתסירם מאחרי האל. אמנם מחובתו לעשות כל מעשה הנדרש על מנת למנוע את האשה מלהסיר את הילדים מאחרי האל, אבל האם הוא יכול ומסוגל לעשות כל הנדרש לשם כך?

המלצה למעשה: כיון שדרך הכתוב בענין ביאת גוי בברית האל הינה לחיות ולהטמע (כגוי לפחות 2 דורות) בתוך עם ישראל, גם הרוצה לשאת גויה (כך גם לגבי חוזרים בתשובה) מן הראוי שיבחר לגור בקהילה -ישוב דתי ולפעול לחיבור האשה עם סביבתה הדתית ובכך הופחתו בצורה משמעותית הגורמים לעזיבת הדת ע"י האשה.

(הערה ד')

אין לראות את פעולות הלמידה והרחיצה כמעכבות את ביאתה בברית של גויה הנישאת מרצון שכן לא הורה עליהן כפי שהורה על פעולות להבאת שבויה בברית על מנת לשאתה וכדלהלן:

(בענין לימוד הדת בטרם תבא בברית – כשבאו ישראל בברית אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט) ובהמשך התהליך אמרו נעשה ונשמע וידועה דרשת המסרת שהקדימו נעשה לנשמע כל זאת אע"פ שלא הקדים והורה להם את חוקיו וכו' . כך ניתנו הדברים לישראל בהדרגה לאורך זמן, ראשית עשרת הדברים ואחר כך הוסיף להם כל האמור ב'פרשת משפטים', ואחר כך הוסיף להם את ענין המקדש וכו' על סמך הסכמה ראשונית לחיבור מבלי הצגת החוקים המשפטים והמצוות מראש. לכן אין לראות את הוראת החוקים וכו' מלכתחילה כדבר מעכב. תהליך זה מתאים למצב בו האשה מודעת לכך שהנישואין הינם הצטרפות לדרך חיי הבעל ונכונה היא לקבל כל שינוי שיתבקש ממנה ועל דעת זו מתקיימים הנישואין. לכן אם תנשא לגבר ישראלי, על דעת קבלת דרכי חייו נישאה והרי זו כמי שקבלה על עצמה את ברית האל מלכתחילה.

מאידך גיסא לפי הסדר הטבעי – בחברה ומשפחות בריאות בדרך כלל בטרם ינשאו אנשים יערכו מפגשי היכרות בין משפחות הצדדים כמקובל בימינו וכו'. כך גם לפי דרך הכתוב שנדרשת הסכמת אבי הכלה מסתבר שאם החתן מעם אחר עניני התורה ומצוותיה שיש להם משמעות רבה על החיים ידוברו.

על אחת כמה וכמה בימינו כשאין הנשים רואות את עצמן כמצתרפות לדרך חיי הבעל ועיקר בירור התאמת הצדדים נעשה על ידן ולא ע"י משפחותיהן וכשגרושין הינם דבר של מה בכך. כל בר דעת מבין שאם הוא רוצה לקחת גויה לאשה הכרחי ללמדה תורה ומצוות מראש לצורך בירור נכונותה לקבלם שכן השינוי בין החיים בדרך התומ"צ לחייה הקודמים מופלגים ולא רבות יסכימו לחיות בדרך התורה ולשמור מצוות.

בענין הרחיצה – ראשית יש לחלק ולאמר שרחיצה לצורך ביאת האשה בברית אינה מעכבת כרחיצה לצורך ביאת מקדש וקודשיו, כבהר סיני וכו' משום שאלו חיבור ישיר באל וזה חיבור על ידי מיצוע (חיבור בבעל). אין להקשות מכך שבשבויה פעולות הטהרה המקדימות הכרחיות אע"פ שגם ביאתה בברית הינה ע"י חיבורה בבעלה (מיצוע) משום ההבדל שהשבויה באה מאונס ולא מרצון כפי שבואר לעיל. נפסק במסורת ששבויה שקבלה את דת ישראל ברצון אינה צריכה לעשות את כל התהליך של גלחה ובכתה וכו' (ראה רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פ' ח הלכה ה) ואע"פ שאין הוראת הכתוב כדעת המסרת טעם פסיקה מסורתית זו זהה לנכתב לעיל והינו ההבחנה בין אונס לרצון. יש בעניני דרכי הטהרה וקבלת הקדושה חלוקים רבים בכתוב כגון קידוש הכהנים ללא גילוח והזאת מי חטאת כפי שנדרש בלוים וכו' ואין זה המקום לביאור הענין.

גם מצד דרך ארץ – נשים מתרחצות ביום נישואיהן  ובפרט משום נקיות לצורך יחודם בבעליהן. כפי שבואר במאמר 'מיהו גר' שגר שבכתוב הינו גוי שיבא לגור בתוך ישראל ואינו יכול לבא בברית האל בשלמות לפחות שני דורות. נמצא שדרך ביאתו בברית האל עוברת דרך חבורו בישראל וישראל ממצעים בינו לבין האל. כך גם כאן אין ביאתה בברית כי אם מכח חבורה בבעלה הישראלי. לכן מתוך שרגע ביאתה בברית הינו משכבה עימו הרי שרחיצתה לשם יחודה עימו הינה רחיצתה לשם חיבורה באל.