הקדמה
1.זינוי בת כהן
2.זינוי בת ישראל שאינה בת כהן
3.איסור זינוי עם גויה
4.משכב שפחה חרופה
5-6.משכב בתולה לא ארושה בפיתוי או אינוס
7.ביאור מה היא זונה ומה הם קדש/ה
8.סיכום
הקדמה:
מאמר זה יפרט את המשפטים שטעם אחד להם – איסור זינוי
המסורת ההלכתית שמה את איסורי עריות (ויקרא יח) במקומם החמור אבל הקלה מאד במשפט הזינוי, מדעות שהוא איסור לאו שאין בו כרת ועד דעות שאפילו לאו אין בו. אבל בדרך האל זינוי חמור מן העריות ומשפטו מות.
דרך הכתוב הינה שהמשכב אפשרי בשלשה דרכים בלבד, נישואין, שפחות ופלגשות (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה), כל משכב אחר הינו זינוי ומשפטו מות כפי שיבואר מהכתובים להלן:
- חוק זינוי בת כהן
ויקרא פרק כא ט – וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: במסורת נדרשה דרשה רחוקה מפשט הכתוב "יכול אפילו פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה (דברים כב כא) מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל" (ספרא אמור, בבלי סנהדרין נ' ב') כלאמר בדרשת המסורת הסבירו שכתוב זה מדבר על בת כהן שכבר ארושה ושכבה עם גבר אחר שאיננו ארושה. אבל הכתוב לא אמר ובת כהן ארושה אלא "ובת איש כהן" סתם כלאמר שאינה ארושה. יתר על כך גם הכתוב ממנו למדו גז"ש שכשם שהוא עוסק בארושה כך גם בת הכהן בכתוב הזה הינה ארושה, אינו עוסק בארושה כפי שיבואר בפסקה הבאה. לכן יש ללמוד מכתוב זה שבת כהן נשרפת משום מעשה זינוי ולא משום שהיתה ארושה ושמשפט המזנים מות.
- חוק זינוי בת ישראל
דברים פרק כב
(יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:
(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:
(טו) וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה:
(טז) וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:
(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר:
(יח) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:
(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: ס
(כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ:
(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
גם פרשיה זו נדרשה על ידי המסורת כעוסקת בנערה שזנתה מארוסיה אף על פי שאין לכך איזכור בכתוב ופשט הכתוב עוסק במזנה סתם, כדלהלן:
איש נשא אשה שאמורה להיות בתולה, כלאמר לא גרושה או אלמנה וכו' ולאחר משכבם התעוררה בו שנאה כלפיה, אז הלך לפני השופטים והוציא עליה שם רע וטען שגילה כששכב אותה שאינה בתולה ומכאן ששכבה משכב זינוי עם מישהו בעבר. באו הורי האשה לפני השופטים והציגו לראיה שהאיש משקר את בתולי בתם ששמורים אצלם (על פי הכתוב מובן שההורים היו שומרים את הבגד עם הבתולים של בתם לראיה כנגד טענות זינוי וכדומה).
כיון שהוכיחו ההורים שבתם היתה בתולה בזמן המשכב הראשון עם בעלה והבעל דובר שקרים נענש בשלוש צורות 1.מיסרים אותו 2.קונסים אותו במאה כסף שינתנו לאבי הנערה 3.אינו יכול לגרש אותה עד מותו.
מאידך גיסא – וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ: וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
ביאר את טעם סקילתה משום "לזנות בית אביה" ולא כתב כדרשת המסרת, שטעם סקילתה משום שעשתה נבלה לזנות תחת אשה/ארוסה. משמעות בבית אביה הינה בטרם הועברה מרשות אביה לרשות גבר שתותר לשכב עימו ומשמעותו סתם פנויה ולאו דוקא אחר ארוסיה. כן ניתן לראות מהפרשיה שבאה לאחר פרשיה זו ששם הוקפד לבאר שהנערה ארושה בזמן האינוס ואת טעם סקילת האיש "על דבר אשר עינה את אשת רעהו" ולא סתם משום שזנה ולכן גם כאן אם היה הטעם משום שזינתה תחת ארושה היה כותב כי עשתה נבלה לזנות תחת אשה. נוסף על כך מנין לאותו איש שגילה לאחר משכב ראשון שאינה בתולה שזנתה לאחר ארוסיה עימו ואולי זנתה קודם ארוסיה? וכן נכתבה טענתו בסתמא "ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים" וכן לשון הכתוב "לא נמצאו בתולים לנערה" בסתמא מבלי להכנס למתי סרו בתוליה אחר ארוסין או לפני ארוסין. משום שלא בא חק זה לבאר שהארושה ששכבה עם איש אחר משפטה סקילה אלא שכל אשה ששכבה משכב זינוי משפטה מות בסקילה. יתר על כך משפט הסקילה למזנה אחר ארושיה ואפילו אם היה הדבר אינוס באופן חלקי, נכתב בכתובים הסמוכים לפרשיה זו ומדוע לכפול את חק סקילת ארושה שמזנה?
לכן גם מפרשיה זו יש ללמוד שהזינוי אסור וישראלית שזינתה משפטה סקילה (עוד ביחס לפרשית מוציא שם רע בואר במאמר חוקים הנוגעים לשילוח אשה)
3.איסור זינוי עם גויה
נכתב בפרשית נישואי שבויה "וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך… ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (דברים כא, י-יד) כתובים אלו מורים שהרוצה לשכב עם שבויה אסור לעשות זאת אלא אם כן ישאנה לאשה. אם היה משכב זינוי בכלל או זינוי עם גויה מותר לא היה מורה "ולקחת לך לאשה" ולא היה אוסר את המשכב לפני שיקחנה לאשה ככתוב "ואחר כן תבא אליה ובעלתה" אחר כן, ולא משכב הפקר בטרם אישות. חק זה מצתרף לשיטת הכתוב שזינוי אסור, שינוי במעמד האשה כלאמר אם היתה גויה-שבויה או שעת קרב אינן מתירות את איסור הזינוי (בניגוד למסרת אין הכתוב מתיר אינוס בקרב, חק זה בואר בהרחבה במאמר נישואי שבויה…).
4.שפחה נחרפת לאיש
ויקרא פרק יט
(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה:
גם כאן נחלקו התנאים כיצד לבאר פרשיה זו ונדרשו דרשות שאינן מתישבות בפשט הכתוב. הדרשה שנפסקה להלכה הינה דעת רבי עקיבא (ספרא קדושים פרשה ב) "יכול בשפחה כנענית הכתוב מדבר תלמוד לומר והפדה, אי והפדה יכול כולה? תלמוד לומר לא נפדתה, הא כיצד? פדויה ואינה פדויה, את שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, במאורסת [לעבד עברי] הכתוב מדבר דברי ר' עקיבא"
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ג
"שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה"
נחרפת לאיש דרשו – מאורסת לעבד עברי. יש לשאול הרי שפחה גויה עתידה למות כשפחה חסרת חרות וחסרת זיקה משפחתית ואם כך מדוע חרפה היא לה להיות חצי משוחררת ומאורסת לעבד עברי, הרי לאחר ארוסין אלו יש לה יחס משפחתי עם המאורס וילדיהם.
ביאור הכתוב כפשוטו:
ראשית יש להתיחס לדרך הכתוב ביחס לשפחה עבריה:
נכתב "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה" צוה שאם האדון אינו לוקח אותה לאישות ומשאיר אותה שפחה בלבד מצוה עליו לשחרר אותה ולהוציאה מרשותו. יש ללמוד מכך שצוה האל שכשיקנה אדם שפחה עבריה לא ישארנה במעמד שפחה אלא ירים את מעמדה וישפר את צורת חייה על ידי הוספת אישות ויהפוך אותה לכעין נשואה לו, ככתוב שם "כמשפט הבנות יעשה לה". כלאמר אחר שיוסיף לה אישות צריך לנהוג בה כמנהג איש באשתו, כך גם ילדיו ממנה נחשבים ילדיו לכל ענין ככתוב ביעקב "את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו" וכו'.
באור הפסוק לאור האמור לעיל:
והיא שפחה נחרפת לאיש – נחרפת הינו לשון בושה ככתוב "כי חרפה היא לנו" או "אסף אלהים את חרפתי", ומה היא בושתה? שהותירה אדוניה שפחה, לא הוסיף לה יחסי אישות והטיב את מעמדה ותנאיה. אי יעודה גם מגלה שדבר מה פגום בה ככתוב "אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה" שאם לא רעה מדוע לא יעדה והלא על דעת יעוד צריך לקנותה כמבואר לעיל. חיזוק לכך נמצא בספר ישעיהו "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ" (ישעיהו פרק ד א) דבריו מתארים שאי השתיכות אשה לאיש הינה חרפה לאשה.
נחרפת לאיש – חק זה מתיחס לשפחה נחרפת בלבד, שאם אינה נחרפת כלאמר שיש לאדניה אישות בה, היא והשוכב עמה נהרגים משום שוכב עם אשה בעולת בעל.
והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה – לא שחררה האדון, לא בפדיון כספי כחק למי שאינו מיעד את שיפחתו ולא שוחררה מעבדותה מכל סיבה ובכל צורה אחרת כגון "לחפשי ישלחנו תחת שינו". משמעות הדברים הינה שהיא עדין שפחה וחסרת חרות.
בקרת תהיה – הצירוף ב'ק'ר הובא שלש פעמים בכתוב ופרושה הבדלה והפרדה "לא יבקר לשער הצהוב" "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימרנו". בכתוב זה בקרת פרושה מצוה לשופטים להבדיל בין משפט משכב פנויה 'חופשיה' למשכב השפחה הנחרפת שהינה פנויה שאינה חופשיה.
בקרת תהיה לא יומתו כי לא חופשה –אבל אם חופשה היו היא והשוכב עמה נהרגין. סיבת הדבר פשוטה שכן משפט המזנים מיתה, בת כהן שזנתה נשרפת, בת ישראל שאינה בת כהן נסקלת (כמבואר לעיל חק 1 ו 2). לכן הורה שיבדילו השופטים ולא ישפטו מעשה זה למיתה אע"פ שמשכב זינוי של ישראלי וישראלית בסקילה (לעיל חק 2).
לא יומתו – אע"פ שבכל עניני משכב זהה משפט שני הצדדים בפעולה, בשני החוקים הראשונים לא בואר משפט האיש המזנה אלא רק משפט האשה שזינתה, בא כתוב זה ולימד שגם האיש המזנה עם פנויה בת חורין במיתה.
5 – 6 משכב פיתוי ומשכב אינוס בתולה לא ארושה
5. משכב פיתוי
שמות כב טו-טז:
"וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה: אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולות"
6. משכב חצי אינוס בתולה אשר לא אורשה
דברים כב כח-כט :
"כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו: ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו"
ראשית: מכתובים אלו היה ניתן לטעון שאין משפט הזינוי מות שכן מעשי המשכב המתוארים בכתובים אלו הינם זינוי ואעפ"כ המזנים אינם נשפטים בהם למיתה .
דחית הטענה: בשני המקרים המשכב המדובר הינו עם בתולה שאינה מאורשה. מכיון שבתולה היא הרי שזה משכבה הראשון ולא שזינתה פעמים רבות עם מספר אנשים. נתן האל בחסדו תיקון לזינוי זה להופכו מזינוי לנישואין ובכך פטר את החוטאים ממות.
חולקו משפטי מעשים אלו:
משפט הפיתוי – כיון שהמשכב נעשה ברצונה המלא של האשה הרי זו כמי שהחליטה להינשא. לכן צריך המפתה לשלם לאביה את הסכום המקובל באותו הזמן ככל אורש בתולה. בהתיחס לכך שמשכב זה נשפט כמשכב נישואין אם ירצה יוכל לגרשה בעתיד אם לא יסתדרו כבכול נישואין. כיון שהזכויות על נישואי הבת בידי האב (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה) נתן הכתוב אפשרות לאב לשלול את הנישואין הללו שנעשו על דעת בתו שלא בהסכמתו ולסיים זאת בקבלת הסכום המקובל לנשואי בתולה.
משפט התפישה – ראשית יש להבחין בהבדל בין שלשת מקרי האינוס המובאים שם (דברים כב כג-כט). במקרה הראשון נכתב רק "ומצאה" והיחס אליו כאל רובו בהסכמת הנערה גם אם יש שם מעט אי הסכמה ככתוב "אשר ענה". המקרה השני נשפט כאי הסכמה מוחלטת ככתוב "והחזיק בה". במקרה השלישי, הוא הפסוק שהבאנו לעיל כעשוי לסתור את ההוראה שמשכב זינוי עם פנויה במיתה, המשכב נשפט כמשכב ללא הסכמה ככתוב "ותפשה"– ו"תחת אשר ענה" שמשמעותם בכח ואי הסכמה, מאידך גיסא גם אם בשלב מסוים של המשכב היה רצון ושיתוף פעולה מצד הנאנסת ככתוב "ונמצאו" – לשון רבים שנמצאו שניהם כשותפים למעשה, כיון שמלכתחילה התנגדה בבירור למעשה, אין לשפוט זאת כמשכב מרצון כבנפתת ולתת לאב אפשרות אי הסכמה לנישואין, אלא הופקעה מן האב זכות ההתנגדות ונקבע לו תשלום חמישים כסף . בנוסף בניגוד למקרים הקודמים בפרשיה כיון שאינה מאורשה הקל במשפט האיש להורות שלא להורגו אע"פ ששכב משכב זינוי ואע"פ שהיה זה בניגוד לרצונה אבל שלל ממנו את זכות השילוח וחייב אותו לשלם לאבי הנערה חמישים כסף. חמישים כסף אינו קשור למהר הבתולות שכן יכול להשתנות ולהיות יותר או פחות מחמישים כסף. כן בואר בפרשית מוציא שם רע שלא חייב מאה כסף משום בתוליה אלא הוא עונש על "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" ולא משום מהר הבתולות. לכן במפותה לא כתב את הסכום שאין למהר סכום קבוע ויתכנו בו שינוים ויתכן ולא ישולם כלל (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה חלק 6).
7.מה היא זונה ומה הוא קדש/ה
כשם שהוציאה המסורת את פסוקי הזינוי מפשוטם והוסיפה להם ארושין אשר לא הוזכרו בהם, כך הוצא התואר זונה מפשוטו. דרשו שאין תואר זונה מתיחס לסוחרת במשכבה אלא לאשה שאסורה לאיש השוכב עמה בנישואין (תמורה כט) וכך כתב הרמב"ם:
היד החזקה איסורי מזבח ד ח
"איזה הוא אתנן: האומר לזונה הא לך דבר זה בשכריך, אחד זונה גויה, או שפחה, או ישראלית שהיא ערווה עליו, או מחייבי לאוין. אבל הפנויה אפילו היה כהן אתננה מותר".
היד החזקה איסורי ביאה פרק יח א-ב
"מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו…. וכן הבא על הפנויה אפילו הייתה קדשה שהפקירה עצמה לכול אף על פי שהיא במלקות, לא נעשת זונה שהרי אינה אסורה להינשא לו"
מנגד מהכתוב עולה כי זונה הינה כלשון ימינו, אשה השוכבת בתשלום. נכתב "ויראה יהודה ויחשבה לזונה… ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי" וכי מדוע חשבה לזונה משום שסבר שהיא אסורה להנשא לו וכו'? אלא משום שהבין שהיא מהשוכבות באתנן כהמשך הכתוב. כך גם עולה מן הכתוב "לא תביא אתנן זונה" שתואר זונה ניתן לשוכבת באתנן. גם איזה קשר יש בין משכב עם אשה שאסורה עליו בנישואין כגון אחותו או אימו לאתנן? כך גם מובן מטענת שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותנו" שהרי לא היתה דינה נשואה או אסורה לנישואין עם שכם אלא ששכב אותה משכב הפקר ולאחר מכן הציע מהר ומתן ועל משכב ההפקר והתשלום הנלוה לו אמרו "הכזונה". למעט שלשת כתובים אלו אין עוד פסוקים המתיחסים ל "זונה" למעט איסור זונה לכהנים אלא ששם לא ניתן ביאור מי נושאת תואר זה (ראה בענין זה מאמר חוק נישואי הכהנים).
עוד יש להבין מכתובים אלו ומהכתובים בפסקאות שקדמו שלא כל מזנה נקראת זונה אע"פ שמשפטה מות אלא רק השוכבת בתשלום. מכיון שכל זינוי אסור ומשפטו מות לא הוצרך הכתוב לבאר את איסור הזנות בתשלום אלא התיחס אליו בדרך אגב במקרים שהוצרכו ביאור.
ויקרא פרק יט
(כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
היה מקום לטעות ולחשוב שכיון שהבת ומשכבה ברשות אביה, שכן נישואיה ברשותו, יכול למכרה לאמה (זה כולל משכב) מקבל את מהר הבתולות וכו', כך גם יכול למסרה או לאשר לה משכב זינוי ולא יהיה בכך איסור. הורה כתוב זה שלא נטעה ואע"פ שמשכב הבת ברשות אביה, רק משכב היתר בידיו אבל הזינוי אסור גם בידי האב.
דברים פרק כג
(יט) לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם:
כל מקום שהוזכר בתורה תועבה ביחס למעשה הרי שהוא מעשה אסור, כגון עבודת אלילים כשפים משכב זכר כלל העריות וכו'. המילה תועבה באה להוסיף שאין זה רק איסור אלא דבר מרוחק מאד מהאל ודרכיו. לכן גם מהמילה תועבה המובאת בכתוב זה יש ללמוד שהזינוי באתנן אסור. אלא שלא בא כתוב זה ללמד שמעשה זינוי אסור שזה כבר נכתב (כמבואר בפסקאות שקדמו) כתוב זה בא ללמד דבר חדש והוא איסור הבאת אתנן זונה לאל. (אין לטעון שדוקא מפסוק זה ראיה שהזנות מותרת שכן כיצד ימצאו זונה ואתננה אם משפטן מות ? קיום זונה ואתננה אפשרי במספר מצבים. יתכן שיהיה זה אתנן זונה גויה שתרצה להקדישו לאלוהינו ככתוב "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (ויקרא כב) או גיורת שהיתה זונה בגויותה וכן מתיחס הכתוב למקרים בהם כלל הציבור יטעה ויחטא ולתוצאות הנלוות לכך.
(ב)ביאור איסור קדש וקדשה
למרות שאין ענין הקדֵשים חלק מאיסורי הזינוי ומקומו בחלק הקודשים מכיון שיש במסורת מי שתלה בו את איסור הזנות נבארו כאן:
דברים כג פס' יח: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל"
ראשית יש לשאול מדוע משתמש הכתוב בשתי מילים שונות קדשה וזונה אם דבר אחד הן, בפרט בפסוקים סמוכים שבאחד נכתב לא תהיה קדשה ובסמוך לו לא תביא אתנן זונה. וכך גם נכתב בפרשית יהודה ותמר "ויחשבה לזונה..איה הקדשה".
לצורך הבנת ההבדל בין זונה וקדשה נבאר מפרשית יהודה ותמר.
בראשית פרק לח
(טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ:
(טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי:
(יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ:
(יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:
עד כאן יש מקרה זנות רגיל. יהודה רואה אשה שנראית לו זונה, היא שואלת מה יתן לה בשכרה, הוא מציע גדי עזים, היא דורשת ערבון עד שהגדי ינתן לה, הוא מסכים לתת לה שלשה חפצים שדרשה ומזנה עמה.
(יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ:
(כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ:
תמר עוזבת את המקום עם הערבון ויהודה שולח את רעהו לשלם את שכרה ולקחת את הערבון.
(כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
(כב) וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:
(כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ:
המשך הכתוב מתאר שחברו של יהודה אינו מוצא את הזונה ומברר היכן היא עם אנשי מקומה, אלא שכאן משתנה תוארה לקדשה. השינוי מזונה לקדשה נובע מהצורך של יהודה לחשוף את המעשה לחברו ולציבור. משכב זונה הינו בזוי אולי אפילו חטא שנושא עונש, בעוד נתינת גדי לקדשה יתכן והינו תרומה או נתינה לצורך הקרבה ואף אם היה עמו משכב אין במשכב זה בושה. סיבת הדבר נעוץ בשמם של הקדש או הקדשה שהוא לשון הקדש. אמנם יש שניסו להסביר "מקודשת ומזומנת לזנות" (רש"י דברים כג יח) אבל לא מצאנו בכל הכתוב (לשון ספר הנביאים שונה ואינה ראיה) ששורש 'קדש' יתאר הכנה ויחוד לדבר מסוים מלבד לאל. לכן יש לראות את הפרוש למילה קדשים כפרושה הפשוט של המילה בכתוב מוקדשים לאל כלאמר הקדשים והקדשות הינם אנשים שהוקדשו או הקדישו עצמם לאלילים ושרותם. בדרכם של העמים עובדי האלילים היה מקובל שאנשים יכולים להקדיש את עצמם או להיות מוקדשים על ידי אפוטרופוסיהם, ומכיון שלא היו מוכשרים לכהונה או ממעמד הכהנים היו במעמד משרתים בבתי האלילות או משרתי הכהנים. עוד יש להבין מכך שהחליף את התואר מזונה לקדשה במעשה יהודה וכן מסמיכות הפסוקים "לא תהיה קדשה…" ו "לא תביא אתנן זונה" שחלק משרות הקדשים/ות לאלילים ואולי אף חלק מהותי בעבודת האלילים היה משכב הקדשים/ות עם הבאים לבתי האלילים ואולי אף מחוץ להם לרוצים להקריב, להקדיש או להתיחס לאליל בצורה מסוימת כבמעשה תמר. (כן נראים הדברים מפסוקים בספרי הנביאים יובאו להלן)
לכן משמעותו האמיתית של איסור זה אינה איסור זנות כלל (אע"פ שבצורה מעשית הזנות נלותה אליו) אלא איסור הקדשת אדם לאל. חק זה הינו חלק מהוראת הדרך אשר הורנו האל בנושא ההתחברות הישירה אליו כגון להיות כהניו או נביאיו. דרך אלוהינו הינה שהוא בוחר לו את הראוי לו ולא כל הרוצה יתגבר בעבודת האל ו "ימלא ידו בפר בן בקר ואלים שבעה" (דברי הימים ב יג ט) אלא "ואת הקדוש והקריב אליו". כשם שבחר את ישראל מן האומות כך כבר בחר לו את קדושיו אשר ישרתוהו בביתו ככתוב "ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי" והוסיף להם את הלוים "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ….לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ג). הדברים ברורים גם מפרשית הקדשים וחרמות (ויקרא כז) בה הדריג הכתוב את סדר ההקדשים לפי סדר המעלות כלאמר קודם בהמה טהורה אחר כך טמאה אחר כך בית אחר כך שדה אחוזתו ואחר כך שדה מקנתו, ולא הזכיר הקדשת אדם שאין אפשרות לישראל להקדיש עצמו או ישראלי אחר. חלק הקדשת האדם הוא ראשית אותה הפרשיה – הקדשת ערכי נפש אשר קדמו להקדשת בהמה טהורה והוא ראשית סדר ההקדשים.
מבנות ישראל ..מבני ישראל – כל האמור לעיל הינו איסור על ישראלים וישראליות להקדיש עצמם להיות רכוש האל ומשרתיו כעין שבט לוי וכהניו. אבל הקדש אדם שאינו ישראלי בין על ידי ישראלים בין על ידי עצמו מותר ככתוב במלחמת מדין "ונפש אדם ששה עשר אלף ומכסם לה' שנים ושלשים נפש" (במדבר לא מ) ויהיה אותו הגוי עבד הכהנים או ימכר על ידם.
תימוכין מכתובים בנביאים
אע"פ שאין הכתוב בספרי הנביאים תואם בהכרח את ההוראות אשר ניתנו לנו על ידי משה לעתים יהיו הדברים תואמים ויסיעו בהבנת הכתוב בתורת משה.
בסיפורו של שמואל הקפיד הכותב להמנע מהמלה הקדש והשתמש במילים נתינה והשאלה "ונתתיו לה" "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיקֹוָק כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיקֹוָק" (שמואל א פרק א כח),והדבר מובן לאור ביאורינו שהקדש אדם מישראל אסור.
כן בענין הקדשים והקדשות בפסוקי ספרי הנביאים כדלהלן:
הושע ד
"לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט"(הושע ד) ניתן לראות שזונות וקדשות אינן אותו דבר ולכן עם הזונות ילכו למקום נפרד לזנות בצנעה ועם הקדשות שהם משרתות לאלילים יזבחו. כמובן שאין להתעלם מהסמכת הקדשים לזונות כשם שהסמיכן במעשה יהודה ותמר ובציוויי לא יהיה קדש ולא תביא אתנן זונה ולהבין שאע"פ שעיקר מעמדם היה משרתי אלילים הזינוי עמהם היה מקובל.
מלכים ב כג
"וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְקֹוָק מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה" פסוקים אלו מתארים את ניקוי מקדש שלמה מהאלילות ועבודתה ובפסוקים אלו אין קישור ישיר בין האשרים לזנות אבל יש קישור בין הקדשים לעבודת האשרה (ואין סתירה לכך שעבודת האשרה כללה זימה)
מלכים א יד
וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שוב ניתן לראות שהקדשים היו חלק מעבודת אלילים ולא סתם זנות.
מלכים א פרק טו
"וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו: וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן" כך גם כאן העברת הקדשים הינו חלק מטיהור ארץ ישראל מעבודת אלילים.
8.סיכום
(א)כל משכב הינו זינוי למעט שלשת אלו: 1. נישואין 2. שפחות 3. פילגשות (ראה מאמר דרך חיבור איש ואשה). אע"פ שנתן הכתוב את הבת ומשכבה ברשות האב לא ניתנה לו הרשות למסרה לזנות או להתיר לה לזנות שגם הוא מחוייב באיסור הזינוי.
(ב)איש ואשה שזינו משפטם בסקילה.
(ג)זינוי של בת כהן בשריפה.
(ד) פנויה שזינתה ונתגלה הדבר לאחר נישואיה חייבת סקילה וכבר אינה יכולה להיתקן משום שנישאה (פרשית מוציא שם רע) וכן משפט הזנאי למות (כנלמד משפחה נחרפת עיין ביאור פרשיה זו לעיל).
(ה) הבא על שפחה שאין לאדניה אישות בה (שפחה נחרפת) חייב איל אשם. המזנה עם פילגש או שפחה שיש לה אישות אין לו דרך תיקון משום שכבר שיכת לאחר וחייבים שניהם מיתה.
(ו) פנויה שזנתה לראשונה עם מי שיכולה להנשא לו יש לזינויה תיקון בנישואיה לאיש עמו זנתה, לכן: (1) בבתולה המזנה ברצון (מפותה) ניתנת האפשרות להנשא או מאידך ביטול הנישואין על ידי האב ותשלום מהר הבתולים לאב כמקובל.(2) אונס בתולה פנויה חייב לישאנה ומשלם לאביה חמישים כסף ואינו יכול לגרשה.
(ז) תואר זונה בתורה ניתן רק לשוכבת באתנן ולא למזנה סתם או לאסורה בנישואין למי ששכבה עימו. משפט הזונה והשוכב עמה ככל המזנים מות בסקילה, אתנן הזנות נתעב ואסור לתתו לאל.
(ח)אסור להקדיש ישראלי לאל (דברים כג יח), והרוצה להקדיש עצמו או אחר יכול לדר ערך נפש (ויקרא כז). קדשות/קדשים הינם אנשים שהוקדשו לשרות אלילים ואינם זונות כמובן שלפי סמיכות הכתובים השיטתית נראה שהיו מבצעים פעולות זימה כזונות. עכ"פ אין ללמוד מהאיסור המתיחס אליהם את איסור הזנות אלא הזנות אסורה ככל זינוי.