בכל המקומות בהם הורה כיצד יטהר הנטמא השתמש הכתוב בלשון רחיצה ככתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (ויקרא כב). משמעות לשון רחיצה אינה הכנסת גופו לתוך מים קווים באדמה או מבנה שכן נכתב "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה… ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות פרק ל יח) "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם"( שמות פרק מ לא) "ורחצו ממנו" משמע שאין הכהנים מכניסים את ידיהם ורגליהם לתוך המים אלא מוציאים ממנו ושופכים על ידיהם ורגליהם. כן נכתב "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (דברים פרק כא ו) וניתן ללמוד זאת מכתובים נוספים.
כן ניתן ללמוד על דרך השלילה מכתובים רבים כמו "וטבל בשמן רגלו" (דברים לג כד) "ויטבל אצבעו בדם" "ויטבלו את הכתנת בדם" וכו' שכניסת גוף לנוזלים כנוסים נקראת טבילה ואם היה רוצה לצוות שדרך הרחיצה הינה דוקא על ידי כניסת הגוף למים ולא בדרך אחרת היה משתמש בלשון טבילה.
מים חיים
נכתב בזב "ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (ויקרא טו) ובמסורת בואר כי מים חיים הינם מי מעין ראויים לשתיה (מקואות פר' א). נכתב "וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים….וטבל אותם… בדם הצפור השחוטה על המים החיים" (ויקרא יד ה,ו) משמע שבזמן שהמים מנותקים מן המעיין ונתונים בכלי חרס נקראים מים חיים. יש לדחות את האפשרות שכונת הכתוב שהמים שבכלי צריכים להיות מים שנלקחו ממעין שכן היה צריך להכתב בפסוק שקדם 'ומים חיים יתן אל כלי חרש' וכד' ככתוב בענין מי נדה "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט).
יתר על כך נכתב "וימצאו שם באר מים חיים" (בראשית כו יט) יש ללמוד מכתוב זה שהגדרת "מים חיים" אינה מי מעין שכן אם סיבת יחוס המילה חיים אליהם נובעת מהיותם מים נובעים ומתנועעים החוצה מהאדמה כתכונת החיים (יכולת תנועה) בניגוד לתכונת הדוממים (אינם נעים) הרי שכל באר שנמצאו בה מים ולא כונסו לתוכה ממי הגשמים (בור) הינה באר מים חיים ולא היה צורך בתוספת "מים חיים" וכפי שנכתב בפרשיה ההיא מספר פעמים "ויחפרו באר אחרת" לכן יש לבאר שמים חיים אינם מי מעיין אלא מים הראוים לשתית אדם שהם מים הנותנים חיים בניגוד למי ים ומי מעיינות המכילים חומרים מזיקים שאינם ראוים לשתית אדם ולכן בואר שמצאו "באר מים חיים" בניגוד לבאר שמימיה אינם ראוים לשתיה ולכן גם מים בכלים נקראים מים חיים אם ראויים לשתית אדם אע"פ שנותקו מכח הנביעה והרי הם דוממים בכלי (כדלעיל).
תוצאות:
1. מים חיים אינם מי מעיין אלא כל מים הראוים לשתיה.
2. אינם נדרשים להיות קווים באדמה אלא אפילו שאובים ונתונים בכלים נקראים מים חיים.
3.הטהרות הזב ע"י רחיצה במים חיים לטהרתו אינה רחיצה דוקא במי מעין קווים או זוחלים אלא כל רחיצה במים ראוים לשתית אדם בין אם יטבול בהם או ישפכו עליו יטהר כמוכח מהכתוב בכיור שרחצה אינה טבילה.
ויקרא יא (טומאת נבלת שמונה שרצים)
נכתב בויקרא יא' "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" ונכתב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" ניתן היה לטעות ולאמר שיש ללמוד שמשקה הקווי באדמה אינו מקבל טומאה ומשקה שנותק ממקום קיויו באדמה מקבל טומאה ומכאן שכשם שכשתגע נבלת השרץ (שהיא טומאה קלה) במשקה שבכלי יטמא, כך כשיגע משקה בכל טומאה שמטמאת (חמורה מן השרץ) יטמא ונמצא שכשישפכו המים על אדם טמא -ומטמא לא יטהר האדם אלא אף יטמא את המים. יש לדחות טענה זו משום:
(א) חק טימוא אוכל ומשקה המובא בכתובים אלו מתיחס לטומאת נבלת השרץ בלבד שמטמאת אוכל ומשקה שראוים והוכנו לצורך שתיה/אכילה (גם אם מוכנים לצרכים נוספים) ככתוב "מכל האכל….משקה אשר ישתה" אבל משקה שלא ראוי והוכן לצורך שתיה אינו נטמא וכן אין ללמוד קל וחומר משרץ לשאר טומאות באופן גורף.
(ב) השרץ מטמא משקה דוקא כשהוא ב "כל כלי" אבל לא בשפיכתו או כשכבר נשפך.
(דברים אלו יבוארו במקומם)
סיכום:
1.רחיצה לשם טהרה מכל סוגי הטומאה כולל מטומאות לידה זבה (נדה) וזבת ימים רבים אינה מצריכה טבילה במים כנוסים באדמה או מבנה לסוגיהם כגון מקואות ימים ומעינות אלא רחצה במים כלשהם כגון מקלחות זמנינו שפיכה מדלי צינור בתי מרחץ ימים נהרות מעינות וכו'
2. זב חייב לרחוץ במים ראוים לשתית אדם בלבד ואם אינם ראוים לשתית אדם נשאר טמא. לכן בימינו המומלץ הינו מקלחות הבתים בארצות בהם מי הברז ראוים לשתיה. מקורות מים טבעים שעל פי רוב נחשבים מזוהמים לשתית אדם ומקואות טבילה שבין אם משום זוהמה או תוספת כלור אינם מומלצים לשתית אדם מונחים בספק שכן יש בני אדם ששותים מים באיכויות אלו וטוב להם ויש כאלו שיחלו וכן יש שינוים באיכויות המים בין גוף מים כזה לאחר וגם במימיו של אותו גוף מים מזמן לזמן ולכן יש לבדוק כל מקוה מים כזה לגופו.