חוקי הריגת בעלי נפש וכבוד הנפש

אע"פ שאין חוקים אלו נוגעים רק לעניין האכילה אלא לכלל היחס של האדם לבעלי הנפש, חוקים אלו הינם בסיס לחוקי אכילת חי. בחלק זה יבוארו גם שתי מצוות נוספות איסור פגיעה בבעל חיים וחובת הסיוע לבעל חיים במצוקה. המאמר נכתב בצורה של תהליך והשתלשלות על פי טעמי חוקים אלו מהעיקר לענפיו וכדי להבין כראוי את ביאור החוקים עדיף לקוראו לפי הסדר בו נכתב.

1. איסור הריגת בעל חיים שלא לצרך אכילה או מניעת נזק

2.איסור פגיעה בבעל חיים

3.חובת סיוע לבעל חיים שאינו מזיק בזמן מצוקה

4.איסור אכילת נפש

5.איסור אכילת טרפה

6.איסור אכילת נבלה

7.מצות קבורה לנפשות בעלי חיים (כיסוי הדם)

1 -3.

איסור הריגת בע"ח שלא לצורכי אכילה או מניעת נזק

איסור פגיעה בבעלי חיים

חובת סיוע לבעל חיים במצוקה

ויקרא פרק יז

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

פסוקים אלו הינם חלק מהוראת איסור שחיטת בהמות הראויות למזבח מחוץ למקדש האל בזמן שחנו סביב המשכן. הורה בפסוקים אלו "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" כלאמר לא רק שאסור לעשות זאת משום שחיטת קדשים מחוץ למשכן אלא שההורג בעל חיים מחוץ למקדש יחשב מעשהו כרציחה ויתחייב עליה כרת. הדבר מתחדד יותר מהכתובים בספר דברים יב כשהזהיר על איסור זביחת קדשים מחוץ למקדשו בזמן שיבחר האל מקום לשכנו שלא נכתב  חיוב כרת לזובח קדשים בחוץ, שכן אין חיוב הכרת הכתוב כאן בא על הקרבת קדשים בחוץ כי אם על משפט שפיכת דם הבהמה שלא בהיתר האל. כדי להבין זאת יש לראות את השתלשלות הדברים מראשיתם.

בראשית פרק א

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: – מפסוק זה ניתן ללמוד שלא ניתנו לאדם בעלי חיים לאכילה כי אם צמחים בלבד.

בראשית פרק ב

(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

(יט) וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

בראשית פרק ג

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

בפסוקים אלו ניתן ללמוד מדוע לא ניתן החי באכילה שכן היה משכיל ומדבר ויעודו היה לעזור לאדם. כעין זה גם ראה יחזקאל את מרכבת האל חיות אשר "דמות אדם להנה" וכן אחת מארבע החיות הינה אדם כאילו האדם שוה להן ואחד מהן (הכתובים הללו בבראשית ב וביחזקאל זהים ואין זה המקום להאריך)

בראשית פרק ט

(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:

(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:

בפסוקים אלו ניתן לראות את שינוי היחס בין האדם לבהמה מיחסי חברות ועזרה ליחסי פחד וריחוק ומאיסור הריגה להיתר אכילה, אלא שהיתר ההריגה הינו "לכם יהיה לאכלה" כלאמר הריגה לצורך אכילה בלבד הותרה.

(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ – בפסוק זה סייג את היתר האכילה והורה שרק הבשר יותר אך לא הנפש-דם. המעיין יבחין שקדמו להיתר ההריגה ואכילת הבשר כתובים המדברים כאילו ניתן לכנות את החי או האדם בשר אע"פ שאין זו דרך הכתוב, ככתוב "לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר" "כי השחית כל בשר את דרכו" "קץ כל בשר בא לפני" "ויגוע כל בשר" וכו' יש להבין שהאדם והחי הינם בריאות מורכבות ממספר כוחות (מבוסס בכתובים כמו נשמת חיים רוח חיים וכו') והאל שפט כל כח לפי ענינו ולכן בשר בע"ח נשפט למות במבול ולאחריו לאכילת האדם אך לא הנפש (אין זה המקום להאריך).

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: מפסוקים אלו ניתן להבין את טעם סיוג אכילת הנפש שכן חיבר את איסור אכילת נפש בעלי החיים לאיסור שפיכת דם האדם ואסר את שפיכת דם האדם משום שבצלם אלהים עשאו כלאמר שהאדם מתקים מכח האל ומגלה אותו, כן הוא טעם איסור אכילת נפש בע"ח משום שיש בה גילוי כח האל, מאידך גיסא גילוי האלהות בנפש בע"ח אינה באותה איכות ולכן הותרה הריגתם לצורך אכילת בשרם לאדם וכל שכן לאישי ה'. שני אסורים אלו ניתנו לכל בן נח ולא רק לישראל.

כן יש ללמוד את איסור הרג בעלי חיים ומהותו גם מפסוקים אלו

ויקרא פרק כד

(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:

(א)כלל את הריגת הבהמה עם כעין תקיפת האל והריגת האדם כענין אחד אע"פ שכמובן דרגותיו וכתוצאה משפטיו שונים (ב) וכן דייק "נפש תחת נפש" כעין הנכתב בויקרא יז "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" ומשפטו זהה למשפט ממית עוברים במעי אמם ככתוב "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". יש ללמוד מהדרגת הכתוב, הקדים נקב שם האל להרג אדם והרג אדם להרג בהמה והרג בהמה לפגיעה והטלת מום באדם הריגת הבהמה ללא סיבה חמורה אף מהטלת מום באדם(יש לסייג ולבאר הדרגה זו אך אין זה המקום). (ג)יש להוסיף ללמוד על דרך ההדרגה כמובא בפסוקים אלו קל וחומר מאיסור השחתת עצים שכן כשם שחמור משפט מקלל האל מהורג אדם והורג אדם מהורג בהמה כן חמור משפט הורג בעל נפש ממשחית צומח. ומה בצומח נאסרה השחתתו ככלל ככתוב "אותו תשחית וכרת ובנית" שאם לא לצורך "ובנית" אל תשחית אף כאן גם חיה שאינה עומדת לאכילה אל תהרוג שלא לצורך, ומה עץ שעומד לצורך אכילה אסורה השחתתו אפילו לצורך ככתוב "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ…כי לא עץ מאכל הוא …וכרת ובנית" אף כל חיה כיון שאפשרית לאכילה אסורה הריגתה אלא לצורך אכילה בלבד. לכן ביאר בבעלי חיים שדרגתם נעלית מדרגת הצומח שהתיר להרגם לאכילה ככתוב "לכם יהיה לאכלה" אבל הריגה שלא לצורך אכילה אסורה.

ויקרא יז יג

וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:

בפסוקים אלו הוסיף שלא רק שנכבד את נפש הבהמה באיסור הריגתה שלא לצורך אכילה ושלא נאכל חיה בטרם מתה ולא נאכל מדמה אלא אף ננהג בנפשה כבוד אחר ההריגה ונקבור את הדם כעין שהורה באדם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"

ויקרא פרק כב כד

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיקֹוָק וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:

מפסוק זה יש ללמוד אף יותר שלא רק שחס על כבוד נפשה-דמה בהריגתה של הבהמה אלא שחס ואסר גם על פגיעה בגופה בחייה אע"פ שמפגיעה זו באה תועלת לאדם. יש ללמוד מפסוק זה כל איסור פגיעה בבהמה שכן הסירוס הינו פעולה תועלתנית מובהקת לאדם שאין רבות כמותה הן מצד השבחת הבשר לצורכי אכילה צמצום הוצאות ויעילות הגידול והן מצד שימושי בהמה שאינם לצורך אכילה כגון סירוס פרים וסוסים זכרים לצורך ביטחון הסביבה ושלמות הרוכב וכו'. בניגוד לפירוש המסורת שאיסור הסירוס הינו משום פגיעה באברי ההולדה הביאור הנכון הינו שכל פגיעה לתועלת אסורה אלא שמעשה הסירוס הינו הפגיעה התועלתנית היחידה שהיתה בבהמה באותו הזמן (ניסוים רפואים בבע"ח התחדשו רק בדורות האחרונים). יש ללמוד קל וחומר שאם נאסרה פגיעה בבהמה לצורך השבחתה לאכילה שהיא הסיבה היחידה שמתירה הריגת בהמה כל שכן שתאסר הפגיעה בבהמה לשאר צרכים שאסורה ההריגה לצרכם.

דברים פרק כב

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

בפסוקים אלו לימד על חובת סיוע לבהמה במצוקה נפשית (אבדה -עיקר ענינה מצוקת נפש שכן מצד אוכל שתיה ולינה ושאר צרכי גופה ככלל היא יכולה להסתדר ועיקר המצוקה הינה נפשית) או גופנית שכן דייק הכתוב לאמר והתעלמת מהם כלאמר המצוה אינה רק להשיב אבידה או לסייע לבעלים אלא שלא להתעלם ממצוקתו של השור או החמור וציוה זאת בלא תעשה ועשה כאחד שאסר עלינו להתעלם ולא לסייע לבהמות במצוקה וכן ציוה הקם תקים השב תשיבם או ואספתו אל תוך בתך כולם עשה. נמצא שיש כאן ציווי נוסף על כבוד נפשה של הבהמה שלא רק שלא נפגע בגופה ואפילו לצורך אלא שאף נדאג לה במצוקתה.

חוק דרך ההריגה:

מכאן יוצא שאם התחיבנו בכבוד הנפש אחר המיתה באיסור אכילת הדם וחובת כיסויו, וכבוד הנפש בזמן חיי הבהמה שלא נאכל מגופה, לא נפגע בגופה אפילו לתועלת, ואף לא נתעלם ממצוקתה ונסייע לה בודאי שגם ברגע המעבר בין חיים למות אנו מצווים על כבודה שנמיתה בדרך הכי פחות מצערת, לא נתחיל בניתוחה בעודנה חיה וכו' מאידך המתעלל ומצער בהמה בתהליך המתתה שלא מצד ההכרח או שיכל להמיתה בדרך מצערת פחות באופן משמעותי ובחר בדרך מצערת עובר בלא תעשה.

היתר הריגה לצורך מניעת נזק:

אע"פ שאין פסוק מפורש המתיר זאת הדבר ברור מצד הסברא. שאם מותר להרוג בהמה לצורך אכילה שהינה רק הכשר לחיי אדם קל וחומר שניתן להרוג כדי למנוע הריגת אדם ויש להסתכל על כלל החיות המסוכנות לאדם ככאלו שחזקתן שיפגעו באדם בזמן מפגש עימו. יתר על כך מכך שהרג בע"ח לאכילה מותר אע"פ שאינו כורח השרדותי וניתן להגדירו כמותרות שכן ניתן לאכול רק אוכל צמחי ואף חלב וביצים אינם מצריכים הריגה יש ללמוד שלא רק בע"ח שמסכנים חיי אדם והריגתם הינו צורך הישרדותי מידי מותרים להריגה אלא גם בע"ח שמזיקים לחיי האדם באופן שאינו סכנת חיים, כגון המזיקים לחקלאות יתושים שמצערים את האדם וכדומה מותרים בהריגה.

כן יש לראות תימוכים שחובה להרוג חיות המסכנות חיי אדם מהכתוב "השור יסקל וגם בעליו יומת" (א) יש ללמוד ממשפט בעליו שחובה על היכול למנוע פגיעה בחיי אדם למונעה ואם לא מנעה ראוי להשפט למיתה (ב) אין מקום לטענה שהשור פטור משום שזהו טבעו אלא נהרג

הדבר מתחדד אף יותר מחוקי בהמה שנרבעה לאיש או רבעה אשה, אע"פ שיש לטעון שהבהמה אנוסה או אנוסה לטבעה ואין לה משפט מות ככתוב בנערה שנאנסה "וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים פרק כב) למרות זאת הבהמה נשפטת למיתה. יש ללמוד שהחמירה התורה בבהמה שמזיקה אדם להרגה אע"פ שהדבר אינו לדעתה ואף לאונסה ולצערה וכל שכן כשהדבר נעשה לרצונה ולהנאתה כגון מזיקי השדות הבתים וכו'.

הדבר מוברר באופן רחב יותר ולכלל הנזקים ולא רק למות האדם מכתובי הברכה והקללה. "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" (ויקרא פרק כו ו) יְצַו יְקֹוָק אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ (דברים כח ח) ומהי ברכת האסם ששפע היבול שהובא לאסם לא יתקלקל או יאכל על ידי חרקים עכברים וכו'. כלאמר חלק מהברכות הן השבתת בע"ח מזיקים מהארץ ומאידך גיסא הקללות הינן התפרצות החיות המזיקות לחיי האדם בארץ ככתוב זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה: כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת: זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ: כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל:(דברים פרק כח לח -מ מב) היוצא מכאן שהטבע בצורתו המזיקה שנראה לנו כדבר טבעי אינו טבעי כי אם חלק מהקללות ואלמלא הענישה לא היו מזיקים באסמינו או בשדותינו. כשם שנשתדל בריפוי החולאים ואע"פ שבאו בקללת האל וכשם שמותר להלחם באויבים הבאים עלינו בקללת האל ואע"פ שהרג אדם אסור ואדרבה ההתמודדות מולם ומציאת הריפוי לחולאים הינה מצוה וחלק מתיקון החטא כך גם ביחס לחיות המזיקות את אסמינו וכו' מצוה לבערם.

הדברים עוד יותר ברורים מהכתובים, בענין כיבוש וישוב הארץ "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (שמות פרק כג כט)  וְנָשַׁל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (דברים פרק ז כב) המובן מהם שנזקי קיום חיות השדה בארצנו חמור מנזקי קיום האויב עד כי העדיף האל את המצאות האויבים בארצנו ע"פ המצאות חיות השדה (הבר) בארץ כל זאת אע"פ שחובת גרוש הכנענים אינה רק מפני סכנתם לישראל במובן הגופני אלא בעיקר לכבוד האל מפני החשש שיחטיאו את ישראל ככתוב "פן יחטיאו אותך לי"

סיבת הדברים הינה שהאדם נברא בצלם ודמות אלהים והרי הוא כמשכן קטן לרוח אלהים בארץ ואפילו אחר חטאי האדם והמבול נכתב כטעם לדרישת נפש האדם "כי בצלם אלהים עשה את האדם". החיות הפוגעות בקיומו ובודאי אלו שעשויות להורגו הרי הן מסלקות שכינה ולא לחינם כונו אותן החיות "חיה רעה" וכבר ביארנו לעיל שמלכתחילה נועדו החיות להיות עזר לאדם כעין חיות הבית. לכן בחר יצחק לברך את עשיו לא משום שהיה טפש משוחד או עיור אלא משום היות הציד ביעור אותן חיות וכוחות המפריעים לישוב האדם ומונעים השכנת האל במציאות וכישרונו בציד היה משל לגדולתו בביעור הטומאה ובהכשרת המציאות להשכנת האל. כך יש לבאר גם את הפסוקים ביחס לנמרד אשר הוצאו במסורת מפשוטם לגנותו "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק: וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (בראשית פרק י ח-י) צירוף ענין הציד לענין תיאור ממלכתו מתאר שני צדדים של דבר אחד שהיה מגדולי מישבי העולם ומשכני האלוהות בזמנו הן בכך שכאלוהינו השבית חיה רעה מן הארץ המעכבת את התפתחות וישוב האדם והן בכך שבנה וניהל ערי אדם גדולות, לכן אין בפסוקים אלו אף לא רמז קטן לגנאי ולא נכתבו כי אם לשבחו.

דחית הלכות שחיטה

לא נכתבו חוקי שחיטה בתורה, חיתוך רב קנה וושט בבהמה או אחד משניהם בעוף, דרך העברת הסכין וחוקי הסכין לא הוזכרו בה. חכמי ישראל דרשו את הפסוק הזה "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב כא) דתניא, רבי אומר: "וזבחת… כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה" (חולין דף כח א) כלאמר דרש "וזבחת-כאשר ציויתיך" שהאל ציוה את משה כיצד לזבוח אע"פ שאין הדבר כתוב בתורה ולכן נטען שלימדו על פה כל הלכות שחיטה וכן ניסו לבסס את החוקים על דרשות המילים שחיטה וזבח.

נוסף על כך הלכות סכין השחיטה כיון שלא נכתבו בתורה נלמדו מהמילים "ושחטתם בזה" בספר שמואל אשר עסקו בכלל באיסור אכילה על הדם והוצאו מהקשרם לדרוש שלמד שאול את ישראל את חוקי סכין השחיטה (שמואל א פרק יד לג-לד) "וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיקֹוָק לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַיקֹוָק לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם" ביאור המילים ושחטתם בזה מתיחס לאבן הגדולה, שישחטו על האבן כדי למנוע את התקבצות הדם בגומה ואכילה על הדם ואינו מתיחס לסכין השחיטה.

הסבר למילים "כאשר צויתך":

הביאור הפשוט למילים "כאשר צויתך" הינו שמשה ציוה את ישראל דבר מה בענין זביחת החולין לכן אע"פ שלא נסכים עם ביאור המסורת בענין, עדין יש לבאר מה ציוה כיון שלא ציוה משה מדעתו אלא מסר את מה שציוהו האל.

אלו הם הדברים שצוהו:

1. באותו דיבור שעיקרו איסור זביחת קדשים מחוץ למקום אשר יבחר האל כבר קדם והורה לישראל היתר זביחה בכל מקום ובתנאי שתהיה זביחת חולין ככתוב "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" (דברים פרק יב טו) ודייק "רק בכל אות נפשך…ואכלת" להורות שהבשר שנשחט בחוץ ישחט לתאות נפשם באכילת בשר ולא לכבוד שמים והמשיך לדייק "הטמא והטהור יאכלנו כצבי" כלאמר שיקפידו שיהיה הבשר חול כבאכילת החיות שאינן עולות למזבח שאי הבדלת טמאים מהזבח מוכיחה על היותו חול ולא קדש.

2.כן הוסיף לציוי איסור אכילת דם "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים פרק יב טז)

איסורים אלו מתוספים לאיסורים שהורה האל בזמן שחנו סביב המשכן שאז היו בכמו שקיים המקום אשר יבחר ה' וגם שם (ויקרא יז) צוהו על איסור אכילת דם ובנוסף

3. איסור זביחה לשעירים "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא יז ז) מהמילה לדרתם ניתן ללמוד שזהו ציווי תמידי בזביחת החולין ולא רק לזמנו.

4. בנוסף לאיסור אכילת הדם הורה שם (פס' יג) גם על כיסוי דם חיה ועוף אשר יצודו/ישחטו ככתוב "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר".

לאור ההבנה שלא ציוה על השחיטה המסורתית להתיר בשר חיה ועוף לאכילה וכל צורות ההמתה מתירות את הבשר לאכילה, ניתן להבין טוב יותר מדוע הורה "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" שאלמלא הורה איסור יכל בעליו לקחת את בשרו לאכילה. כן לגבי איסור אכילת נבלה וטרפה כיון שאין הוראה על דרך ההריגה שממנה אני לומד שכל שלא נהרגה כך אסורה ובשרם בכלל ההיתר שכבר אינו בנפשו צריך לחדש שהוא אסור. לכן גם לא סייג את דרך הציד בכתוב "כי יצוד" שפשטו שיכול לצוד בכל דרך.

סיכום למעשה:

1.אסור להרוג בעלי חיים לשום צורך ותועלת אלא לצורך אכילה או מניעת נזק בלבד.

2.אין חוק מיוחד כיצד להרוג בהמה/חיה או עוף וניתן להרגם בכל דרך כולל ירי וכו' אלא שחובה להמיתה בצורה המצערת פחות ככל האפשר.

3.אסור לפגוע בגופו של בעל חיים אפילו שהדבר מועיל לאדם כגון סירוס וכל שכן בדברים שאין בהם תועלת או שענינם התעללות לצורך תיקון יצרו (סדיזים)

4.חובה לסייע לבעל חיים במצוקה וצער בין גופני בין נפשי והמתעלם ואינו מסייע עובר על לא תעשה ומבטל עשה. מתוך כך יש ללמוד קל וחומר שאסור לצער בעלי חיים ובכלל זה יש לאסור מלחמות תרנגולים ופרים וכן סוגי פיטום קיצוניים. יש לסייג מאיסור זה את הנדרש לחינוך הבהמה ואדרבה מי שלא מחנך את הבהמה כפי הנדרש על מנת שלא תזיק הרי הוא מזיק הרבים או רוצח ככתוב "השור יסקל וגם בעליו יומת" הדבר פשוט גם מקל וחומר שאם מותר לענוש וליסר אדם ככתוב "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" וכל שאר עונשים המותרים ביחס לאדם קל וחומר לבע"ח שמותר ליסרם כפי ההכרח. כיון שבע"ח שונים זה מזה בטבעם אי אפשר להניח כלל עד כמה ואיך מותר או צריך ליסרם והמגדל צריך לדעת נפש בהמתו.

4.איסור אכילת נפש

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: (בראשית פרק ט ד)

אסר על נח ובניו ולאחר מכן על ישראל לאכול נפש ומתבטא איסור זה בשתי פעולות (א)איסור ישיר על אכילת בע"ח בעוד נפשו בו (ב) איסור מורחב שאוסר אכילת דם מתוקף היותו החומר בו מתקימת הנפש בזמן חיותו ככתוב "בנפשו דמו" או "דמו בנפשו".

בספרי, בבבלי ולהלכה למדו את איסור אכילת בעל חיים בטרם ימות לעם ישראל, מהכתוב "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:" (דברים יב כג-כד),"ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי" (ספרי דברים יב)  "אמר ר' יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי"(בבלי חולין קב), אלא שיש לראות את ההוראות כזהות והפוכות שבבראשית עיקר ההוראה הינה לא לאכול בהמה בחייה ומשמע ממנה הן מכתבה והן מטעמה גם איסור אכילת דם ובדברים יב עיקר ההוראה הינה איסור אכילת דם ומשמע הן מכתבה והן מטעמה גם איסור אכילת בהמה בחייה. חיוב הדם גם לבני נח פשוט גם מכך שיכל להורות לבני נח "בשר בנפשו" ומדוע הוסיף "דמו"? וכן הדבר מתבאר יותר מהכתוב בדברים "לבלתי אכל הדם..ולא תאכל הנפש עם הבשר" כלאמר אם תאכל את הבשר עם דמו הרי שאכלת את הנפש עם הבשר והיא אותה הוראה לבני נח "בשר בנפשו דמו לא תאכלו". לכן יש לראות איסור דם גם כאיסור לבני נח.

ביחס לכתוב "ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו" שניתן להבין שהוראת איסור אכילת דם ניתנה לישראל בלבד ניתן להסביר בכמה רבדים אך לעניננו ברמת המעשה יתבאר שככתובים "ואקח אתכם מן העמים להיות לי" וכן "כל צבא השמים… אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים… ואתכם לקח ה' ..להיות לו לעם נחלה כיום הזה" וכיון שאין הם עמו ואין הוא להם לאלהים וחלק אותם בידי שרים ממונים תחתיו אין לו הוראות כלפיהם, ולכן אחר שבטלה הוראה זו ככל הוראה מבני נח שב וחידשה לישראל. כן דרשו בגמרא מהפסוק בחבקוק (עבודה זרה דף ב עמוד ב) "ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן"

לכן יש לראות איסור אכילת חיה בעודנה חיה ואיסור אכילת דם כאיסור אחד והוא איסור אכילת נפש

אע"פ שאסר את אכילת הדם במספר מקומות בכתוב (ויקרא ג ויקרא ז ויקרא יז דברים יב) כיון שהכל איסור אחד נביא את הפסוקים שמבארים את פרטי האיסור.

ויקרא פרק יז

(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:

(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

דברים פרק יב

(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:

(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:

(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:

הורה בפסוקים אלו את דרך ניקוי הדם מן הבשר לצורך היתר אכילתו "ולא תאכל הנפש עם הבשר… על הארץ תשפכנו" אם תשפכנו הרי שאין אתה אוכל הנפש עם הבשר והבשר מותר לך נמצא שהדם האסור באכילה הינו הדם שנשפך בזמן שיחתכו כלי הדם בזמן השחיטה ושכתוצאה מדימום זה תמות החיה. (המעיין יראה שגם בדרשה ובהלכה המסורתית חילקו בין דם שהנפש יוצאת בו לדם שאין הנפש יוצאת בו ואמרו שעל זה חייבין ועל זה אין חייבין (משנה כריתות כ) ובגמרא שם העמידו שאין הכונה שאין חייבין על דם האברים כלל ושאינו אסור מדאוריתא, אלא שאין חייבין עליו כרת אבל אסור מדאוריתא (עיין דרשות אלו ספרא ויקרא יז וכריתות ד. בבסיס הדרשה יתכן שבניגוד לביאור הגמרא לדעת חכמים הדם שאין הנפש יוצאה בו מותר מדאוריתא ורק אסור לדבריהם "וחכמים אומרים אינו חייב אלא על דם הנפש בלבד") אלא שבהמשך הסוגיא וכן בחולין בואר שדם שאין הנפש יוצאה בו אסור רק אם יצא מהגוף ועומד בפני עצמו אבל אם הינו כנוס בתוך האבר מותר לכתחילה. לא זו בלבד שדם שאין הנפש יוצאה בו מותר אם לא פירש מחלק הגוף שהוא כנוס בו, חלק מהליכי הכשרת הבשר שדוברו בסוגיות וגם נפסקו בהלכה המקובלת (טור ושו"ע יורה דעה סז הלכות מאכלות אסורות פרק ו) הינן פעולת חליטה בחומץ או ברותחין ואפילו בכבד שכונה במסורת "כולו דם" וסיבת פעולה זו כדי שלא יצא הדם, כלאמר גם לדעת המסורת "כל דם" אין הכונה כולל הכל אלא ניתן לאכול דם שאין הנפש יוצאת בו לכתחילה כל עוד לא יצא מן האבר שכנוס בו. בהתאם לכך מובא שם להלכה שאין הכרח למלוח את הבשר. כל מי שמכיר את המציאות יודע שאברי הגוף ספוגים בהמון דם ולמעשה יוצא שעיקר ההבדל בין דעתנו להלכה המקובלת אינה האם דם שאין הנפש יוצאה בו מותר או אסור אלא האם דם שהנפש לא יוצאה בו שיצא לתוך כלי מותר באכילה או אסור)

כתובים אלו (ויקרא יז יג) מתארים מצב פשוט בו הציד יכול לשפוך את דם החיה, אך יתכן כי החיה תברח ועד שיגיע אליה הצייד גם אם יפתח את כלי הדם תצא כמות דם מועטה יחסית לדם שהיה יוצא בהריגה על ידי חיתוך כלי דם גדולים או שאפילו כלל לא יצא דם או שיציאת הנפש תעשה על ידי הריגה שלא מכח דימום אלא פגיעה בגזע המח וכדומה ומה יהיה החק במצב כזה? יש ללמוד מהכתובים הרבים "כי הדם הוא הנפש" ולכן אין זה משנה אם יציאת הנפש נעשתה עם הוצאת הדם או בצורה אחרת הדם עצמו הוא הנפש ואסור. מאידך גיסא יש ללמוד מ"על הארץ תשפכנו כמים" שדוקא הדם שיכול להשפך בזמן ההריגה הוא הדם האסור ולפיכך הדם האסור הוא הדם המצוי בכלי הדם הגדולים יחסית אבל דם הבלוע באברי הגוף ואין דרכו לצאת אפילו כשההריגה תעשה על ידי חיתוך כלי הדם הגדולים ממילא אינו בכלל מה שאסר האל. לכן במצב של ציד/הרג בו לא היה אפשרי לשפוך את הדם מהבעל חיים וקרש הדם בכליו יש להקפיד להוציא את הדם שבכלי הדם הגדולים החוצה, בין אם ע"י חיתוך כלי הדם למקטעים קטנים והמסת הדם על ידי השריתו במים, בין אם בהוצאת אותם כלי דם החוצה, בנוסף יש להשרות כשעה בכל מקרה כדי לגרום ליציאת הדם שהיה נשפך אם היו נחתכים כלי דם גדולים בעוד הבשר חם שכן מבחינה פיזיולוגית כיון שהדם לא נפלט בעוד הגוף חם חלקו נבלע בבשר ואינו נמצא כבר בכלי הדם (אין הכרח לעשות זאת מיד, ניתן לנתח את הבשר לנתחים להקפיא ולנקות כל חתיכה בזמן שיוציאנה לאכילה)

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה (ויקרא פרק ז כו) מכתוב זה דיקו במסורת שאיסור דם מתיחס רק לדם בהמה-חיה ועוף אלא שביאור הכתוב בצורה זו סותר את הכתובים האחרים שאוסרים כל דם ללא הבדל בין בהמה ועוף לשאר בעלי נפש "דם כל בשר לא תאכלו" וכו' וכן סותר את טעם האיסור "כי נפש כל בשר דמו היא" . נכתב "ישרצו המים שרץ נפש חיה" וכו'  ומכאן שכל חיות המים בעלי נפש הם וכן נכתב "תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש" ומכאן שגם השרצים הינם בעלי נפש ויש לאסור גם את דמם. ובאדם נכתב "ויהי האדם לנפש חיה". יש לבאר את הכתוב ל"עוף ולבהמה" לפי מקומו שבא בתוך ומתוך הוראת קרבן השלמים ללמד שכמו שלקדושתם נאסרו החלב והדם לאדם במוקרבות וניתנו לאל ככתוב "כל חלב לה'" ובדם "ואני נתתיו לכם על המזבח" כך אסורים גם בחולין או במוקרבים "בכל מושבתיכם" ולא רק במקדש וכיון שהקורבנות מובאים רק מעוף ובהמה ולא מדגים שרצים ואדם לא כלל אותם בהוראה זו.

עוד יש לשלול את הטעות האפשרית שהסיבה שיחד פסוק לניתנים להקרבה הינה משום שאיסור דם נובע מכך שדמן ניתן להקרבה ככתוב "ואני נתתיו לכם על המזבח" וכו', שכן הורה טעם האיסור "כי נפש כל בשר דמו היא". יש ללמוד בצורה הפוכה, הכלל הוא שיש קדושה לכל נפש חיה ומשום כך נאסר לשפוך את דם האדם, ובדרגת החי הורה "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" ומתוך כלל זה ולטעמו מתפרט ונולד חק לענין ההקרבה שהדם לקדושת הנפש לא יאכל אלא ינתן על המזבח. הדבר ברור גם מכך שדם כל חיה ועוף אסור אף על פי שאינם ראוים להקרבה ככתוב בניצודים (ויקרא יז יג-יד הובאו לעיל) ואם נבע האיסור משיוכו למזבח הרי שאלו שאין דמם ראוי למזבח היה צריך להיות מותר. כן הדבר ברור גם מכך שלא אסר את דם האדם והיה מקום לטעות כמקובל במסורת שדם האדם מותר באכילה אלא שיש ללמוד את איסור אכילתו הן מהפסוקים "באדם ..בשגם הוא בשר" "ויהי האדם לנפש חיה" כדלעיל ואף אם לא היה פסוק הדבר ברור מקל וחומר – בהמה שדמה אינו נדרש ומותרת שפיכתו לצורך אכילת בשרה דמה אסור באכילה אדם שדמו נדרש ושפיכתו אסורה לכל צורך, יהיה דמו מותר באכילה? ומה לי בהמה שבשרה מותר באכילה אדם שבשרו קדוש ולכן טעון קבורה ואסור באכילה ככתוב "כי קבור תקברנו" דמו שקדוש מבשרו יהיה מותר? (ויש ללמוד מהיוצא מבין שתי מצוות, איסור הריגתו וחיוב הקבורה שבשרו אסור באכילה אלא שאין צורך להורות על כך כשם שלא ציוה על חובת אכילה שינה ולבוש וכו' שהדבר בגדר דרך ארץ שמי שאינו משיג בה לא הגיע לדרגת בן אנוש ובודאי שלא ראוי לדרגת מקבל ברית האל. דעת הרמב"ן קרובה לכך ואע"פ שסובר שאין ציווי על איסור אכילת בשר אדם סובר שבשר אדם אסור בהנאה כמובן שיש סתירה בדעתו שאכילה סוג הנאה היא)

איסור אכילת נפש למעשה:

איסור אכילת בעלי נפש בעודם חיים

1. בניגוד למסורת שהגדירה את האיסור כאיסור אכילת 'אבר מן החי' וגם חילקה בין אבר (בשר גידים ועצמות) ל 'בשר מן החי, בכתובים אין התיחסות לאבר ואין חילוק בין אבר בשרי או אבר מובנה מבשר גידים ועצמות או אפילו עור הבהמה.

גדר פעולת האיסור הינו – כל חלק שיפריד אדם מבעל נפש בעודנו חי על מנת לאוכלו ושלא כחלק מפעולת הריגתו אסור באכילה. ניתן להוציא מכלל זה שער ציפורנים קרנים וקשקשים שיחתכו ממקום שאין בו תחושה שניתן לאכלן. (יש להבדיל בין מה שיופרד על ידי בעל-חי אחר שהינו -טרפה ומה שיופרד שלא בידי אדם או בע"ח שהינו- נבלה)

דוגמאות:

אם ירה על בהמה על מנת להורגה לאכילה ופגע ברגלה ותלש ממנה חתיכה ורק לאחר מכן יפגע בה את הפגיעה הממיתה תהיה חתיכה זו מותרת לאחר הריגתה.

אם יחתוך אבר חולה מבהמה כיון שלא חתכו על מנת לאוכלו אבר זה אסור משום נבלה ולא משום אכילת נפש כיון שלא חתכו לשם אכילה.

2. בניגוד למסורת שאסרה איסור אכילת בעל נפש בעודנו חי רק בבהמה חיה ועוף טהורים ודם גם בטמאים איסור אכילת נפש שכולל את שתי הפעולות כאחד חל על כל בעל נפש כולל דגים שרצים ואדם שהינם בעלי נפש (כדלעיל) שכן תלה איסור זה בקיום נפש בבשר והוא אחד מחוקי כבוד קדושת הנפש.

3. כשם שאם תמות אשה והעובר יוצא חי מתוכה אין מקום להכחשת המציאות ולטענה שהוא מת אגב אימו ואין לו יחס לכל חק, כך עוברי בהמה חיים שהוצאו מבטן הבהמה לאחר הריגתה יחשבו חיים ויתיחסו לכל חוק, יאסרו באכילה בטרם הריגה וכן אם יטרפו או יתנבלו, חלבם ודמם אסורים וכו'.

4. בשרצי העוף למינם כיון שמערכת העצבים וההובלה (מקביל לדם אצלנו)שונות מבאדם ובחיות קשה להגדיר שעריפת ראשם תחשב מות ויהיה ניתן לאוכלו אחר עריפתו באופן מיידי, לכן אם ירצה לאכלם ללא בישול וכד' אין עריפת ראשם מספיקה ויש להמתין עד שיפסיק גופם לנוע.

איסור אכילת דם

4. דם האסור באכילה הינו אך ורק הדם שהנפש יוצאה בו ולא כל הדם המצוי בגוף אותו בעל נפש. ולכן אחר ניקוז הדם שהנפש יוצאה בו החוצה ושטיפת הבשר ממנו ניתן לאכול את הבשר עם הדם הספוג בחלקיו ואין צורך במליחה (גם בהלכה המסורתית מליחה נדרשת רק לצורך בישול בשר ואפשר לאוכלו חי צלוי או חלוט ללא מליחה)

5. במקרה בו לדוגמא הרג אדם חיה על ידי פגיעה בגזע המוח, הגוף התקרר והדם כבר אינו יוצא על ידי חיתוך הורידים יש לחתוך את הבשר לחתיכות (כדאי עד כ30 ס"מ) להשרותו במים פושרים למשך כשעה (אם הבשר בטמפרטורת החדר, אם הוא קפוא צריך להפשירו קודם) אם יש שם כלי דם גדול צריך לעסות אותו כדי למוסס גושי דם שיתכן ונמצאים בו או להוציאו או לחותכו לאורכו ולהוציא ממנו גושי דם אם ימצא.

6.בניגוד למסורת שאסרה רק דם בהמה חיה ועוף, "דם כל בשר" וכל בעל נפש אסור באכילה וזה כולל דם דגים שרצים ואדם.

7.כיון שולד בהמה שהוצא חי מגוף אימו הינו בעל חי נבדל מאימו דמו אסור כדם כל חי.

8. כיון שגם באדם הדם האסור הינו הדם שהנפש יוצאה בו לכן אין איסור למצוץ פצע או לאכול לחם שהתלכלך מהדם שבפיו או שחתך ירקות ובשר וכדומה ונחתכה אצבעו ולכלכה את המזון הכל מותר באכילה משום שאין כאן הוצאת נפש ואין זה דם שהנפש יוצאה בו.

9.שרצי העוף (חגב ארבה וכו') אין להם דם(ההמולימפה אינה נראית כדם ואינה מקבילה לדם בתיפקודים מהותיים) ולכן אין איסור אכילת דם חל עליו. אע"פ שאין בהם איסור אכילת דם כיון שהם בעלי נפש חל עליהם איסור אכילתם בעודם חיים.

5-6. הקדמה לנבלה וטרפה

כדי להבין טוב יותר את חוקי נבלה וטרפה ואיסור אכילת בשר בנפשו וההבדלים בניהם מתי יהיה הבשר משום איסור זה או זה נבאר מעט מענין מהות חוקים אלו. ביסוד חוקים אלו עומדת ההבנה (א)שהמות בא במשפט האל ולכן צורת המות מגלה את משפטו (ב)המשפט פועל הן בנפש והן בגוף המת ולכן לצורת-סיבת המות יש השפעה על מציאות אותו הגוף ואין המתים גופותיהם והכוח הממית ופועל בגופות שוים.

לצורך הבנת הדברים ביחס למות בעלי חיים נביא מהכתובים שלשה מתוארי המת באדם

(1)נבלה- אדם שנהרג בענישת אלהים על רשעתו בחייו אלו, "לא תלין נבלתו על העץ .. כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך" כלאמר גופת מי שחטא כל כך שחייב עצמו מיתה במשפט האל נושאת קללה ואותה כח/קללה מטמא את האדמה. המעיין יראה שכינוי נבלה לגוף המת הינו חריג ולמעט עוד פסוק אחד בפרשית הקללות  "והיתה נבלתך למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" לא נכתב תואר נבלה על גופות המתים.

נכתב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת" (במדבר יח) תוארו בפסוק זה שני סוגי גופות מתים (2)מת- גוף של אדם שמת כמות כל האדם (3) חלל – אדם שנהרג במלחמה או נרצח בשוד וכו' ככתוב "כי ימצא חלל באדמה..לא נודע מי הכהו".

לפי חוקי טומאה וטהרה המסורתיים הדבר תמוה שכן מדוע לכתוב חלל הלא גופה הינה גופה ואין זה משנה כיצד מת האדם (כיון שיש כאן מילה שברור שאינה נצרכת בתפיסה הפשוטה גם במסורת דרשו את המילה חלל אלא שהוציאו את ביאורה מפשוטו ונדרשו מספר דרשות להוסיף את האבר והחרב וכו')? אלא כיון שאין מציאות כל גופות המתים זהות, נדרש הכתוב לכתוב את החלל בנוסף למת כי אם היה כותב אחד לא היה ניתן לדעת שגם השני טמא ושמשפטי טומאתו שוים (גם במסורת יש שהתיחסו לאפשרות זו שאין כל הגופות שוות וכתבו שצדיקים אינם מטמאים ויש אף שנהגו כך להלכה. הדרשה המסורתית ביארה את חוקי הטומאה והטהרה במצב מאד גופני מה שאין כן הכתוב, יבואר בהרחבה בחלק טומאה וטהרה)

כן לענין גוף הבהמות שמתו:

(1) הנהרגת בידי אדם לאכלה – האדם הינו הדרגה שמעליה ואוסף אותה אליו והרי היא כאדם שחי חיים נכונים ונאסף על ידי האלוה הדרגה שמעליו.

(2) טרפה – הנהרגת בידי חיה אחרת אשר הן באותה דרגת קיום ולא נאספה כלפי הדרגה שמעליה והרי היא כחלל שנהרג בידי אדם אשר שוה לו ולא נאסף על ידי האל וצורת מות זו מגלה ביקורת האל כלפיו ולכן הינו חלל שחוללה קדושתו וקדושת גופו וכן בטרפה הרי שגופה מחולל מקדושתו ולכן נאסר באכילה.

(3) נבלה – המתה סתם לא בידי אדם ולא בידי חיה כשם שלא יקרא גוף האדם נבלה עד שאין קללת אלהים חלה על גופו ככתוב "כי קללת אלהים תלוי" כלאמר שהקללה מונחת ורובצת ממש על אותו הגוף ולכן חייבים לקוברו מיד עם ערב כך גם גוף בהמה שלא זכה במשפטו לעליה ואף לא להשאר באותה דרגת קיום כי אם לרדת מטה לאדמה נקרא נבלה.

לכן גם נכתבו חוקי טומאה וטהרת בעלי חיים לאכילה, עם חוקי טומאה וטהרת נבלותהם לענין ביאת מקדש וקריבת קודשי האל שלשני חוקים אלו טעם זהה והוא איזה כח שורה על אותו בשר בחייו ובמותו. כעין זה ניתן לראות מדרגות במיהו האוכל את בשר הקדשים כפי מהות ההקרבה, יש שאוכל הבשר יהיה (א) אישי ה' על מזבח האל (ב) הכהנים (ג) אש מחוץ למחנה במקום טהור (ד) הבעלים

כתובים וחוקים אלו והניתן ללמוד מהן מסבירים קצת מהדברים שנכתבו במדרשי התנאים והאמוראים בצורה רחבה וציורית אודות צורות המות ומות משה שלא לקחו מלאך המות כי אם האל יתברך וכו'

5.איסור אכילת טרפה

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות פרק כב ל) מכאן שאסור לאכול טרפה.

מה היא טרפה? "ובשר בשדה" כלאמר שמצא אדם בשדה גוף או חלקי גוף של בעל חיים שנטרף על ידי בעל חיים אחר. כן בכל התורה כשהשתמש בלשון טרפה תיאר חיה שהרגה חיה או אדם ככתוב "חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף" "אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם".

דחית המסורת:

במסורת, הטרפות הינן בהמות שיש להם בעיה גופנית שעם בעיה כזו אי אפשר לחיות וידעו שאין לזה בסיס בכתוב ולכן שאלו בגמרא היכן בתורה יש רמז  כלאמר סוג של אסמכתא להתלות בה אע"פ שאין באמת הוראה שטרפות הינן בהמות שאינן חיות. מלבד הרמז אמרו בפשטות שהלכות טרפה הינן הלכה למשה מסיני (הובאו שם דעות נוספות אבל כולן דרשות שאינן כפשוטו של מקרא אלא אסמכתאות ועיקר חוק הטרפות הלכה למשה מסיני). להלן הדרשה שהתקבלה על רב מפרשי השס והפוסקים.

בבלי חולין מב "אלו טריפות"

"א"ר שמעון בן לקיש רמז לטרפה מן התורה מנין? מנין?! ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין …..מנא לן דכתיב וזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול  – כלאמר תמהה רבי שמעון בן לקיש מדוע צריך רמז לטרפה מן התורה והלא הדבר מפורש "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" לכן ממשיכה הגמרא לבאר שהשאלה הינה מנין רמז לזה שטרפה הינה בהמה שאינה יכולה לחיות, משום שברור לכל שכל חוקי הטרפות למעט חיה שנטרפה כפשוטה אינן כתובות בתורה ולכן חיפשו רמז להיתלות בו.

לאחר מכן המשיכו וביארו שהכל הלכה למשה מסיני  (חולין מג) "אמר עולא ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני נקובה ופסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה"

כן ניתן לראות בלשון הרמב"ם שפשוטו של הכתוב אסר רק את הנטרפת על ידי חיה אחרת אבל כל השאר לא נכתב אלא הלכה למשה מסיני.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה ו

"טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן, וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס כגון נץ וכיוצא בו"

רמב"ם הלכות שחיטה פרק ה הלכות ב -ג

ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הלכה למשה מסיני, ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.

אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה…

למעשה:

(א)טרפה הינו כל בעל חיים (כולל דגים ושרצי העוף) שנהרג על ידי בעל חיים אחר.

(ב)אין זה משנה אם מצא חתיכת בשר שנתלשה מבעל חיים ע"י תקיפה של בעל חיים אחר והמותקף ברח וניצל או גוף שלם של בעל חיים שנהרג בידי בעל חיים אחר שניהם אסורים משום טרפה.

(ג)אם מצא בעל חיים שהותקף על ידי בעל חיים אחר ועדין לא מת יכול להמיתו ולהכשירו בכך שכן גמר ההמתה נעשה על ידו. אם הותקפה באופן ממית והרי היא גוססת ועל סף המות צריך לפעול באופן שברור שקדמה פעולתו להמית מפעולת החיה כגון שיתיז את ראשה וכו' ויבחר בדרך הפחות מצערת לבעל חי.

(כך גם דעת המסורת שאם חיה תקפה חיה ולא דרסה אותה בצפרניה ולא גרמה לה לאחד מהנזקים שמוגדרים טרפה אפילו גופה קרוע ואין דרך להצילה ניתן לשוחטה ולאוכלה ובתנאי שפרכסה)

חתיכות שנתלשו לחלוטין מגוף אותו בעל חיים(בידי חיה) אסורות משום טרפה שכן כבר הובדלו ממקום חיותן בטרם הרגה האדם.

(ד)טרפה מטמאת לענין מקדש וקודשיו כנבלה ככתוב "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה.. וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר" (יבוארו חוקיה בחקי טומאה וטהרה)

6.איסור אכילת נבלה

נכתב "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ"  (דברים פרק יד כא) מהפסוקים בויקרא ז' כד', יא' מ', ו יז' טו', היה מקום להבין שהנבלה מותרת באכילה אלא שנדרשת לאחר אכילתה טהרה. מהפסוק בויקרא כב ח' היה מקום להבין שלכהנים אסורה אכילתה אבל לישראל מותרת. בא פסוק זה ולימד שלקדושת ישראל אסורים באכילת נבלה תמיד ולא רק בזמן שנדרשים לטהרה.

מהי נבלה? נכתב "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא יא לט- מ)

וכי ימות … הנגע בנבלתה – משמע שנבלה הוא גוף חיה שמתה

והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב – ביאר שהנבלה טמאה ומטמאה לענין מקדש וקדשיו, משמע שבמתה מתת עצמה ולא שנהרגה על ידינו שאם כל גופת בהמה שמתה תקרא נבלה ותטמא הרי שאי אפשר להקריב לאל מן החי, לכן יש ללמוד שנבלה הינה בהמה שמתה מיתת עצמה ולא נהרגה על ידינו (בענין שלילת מסורת השחיטה בואר לעיל).

למעשה:

1.גופת כל בעל חיים שמת (כולל דגים ושרצי העוף)לא בידי אדם ולא בידי חיה נקראת נבלה. לכן גם חתיכת בשר שנתלשה מבעל חיים לא בידי אדם או בעל חיים אחר אסורה משום נבלה.

2.חתיכה מתה בחיה (אין הכונה לאזור משותק או חולה) כלאמר שפסק מלזרום בו הדם ואין בו פעילות עצבים אע"פ שמחובר לבהמה יש לראותו כנבלה. כן לגבי אזור חתוך אפילו ברובו אם עדין חי כתוצאה מזרימת דם או מעוצבב הרי הוא מותר (לאחר הריגתה) ואם לא הרי הוא נבלה. הגלדת החתך יחשב כעור ואם החתיכה מותרת הרי הוא מותר ואם אסורה אסור.

3.ולדות שמתו ברחם האם מצד עצמם בטרם נהרגה האם על ידינו אסורים משום נבלה. ולדות שהיו חיים בבטן ומתו כתוצאה מהמתת האם מותרים. ולד שיצא חי מהבטן יחשב חי לכל ענין ולא הרוג אגב אימו וחייב בהריגה לצורך אכילה וכו'. לכן השוחט מעוברת צריך לגעת בבטנה לבדוק תחילה האם ולדותיה חיים אם לא בדק ושחט ומצא ולדות מתים בתוכה חזקתם שהיו חיים בזמן השחיטה ומתו לאחר מכן כתוצאה ממות האם, אבל אם ישנם סימנים לכך שהולדות מתו בטרם ההריגה כגון שהיו הולדות פגומים או מראה רקבון בבשרם או ריח באוש עולה ממקומם וכד' או שהיתה האם מראה סימני חולי מתאימים למצב זה (זיהום) יש לאוסרם משום נבלה.

7.מצות כיסוי הדם

ויקרא פרק יז (יג -יד)

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת"

ואיש ..ומן הגר – מצות עשה על כל ישראל או גר בישראל, זכר, נקבה וכו'.

אשר יצוד – גם מכאן ראיה לדחית חוקי השחיטה שלא כתב זאת בסיוג כיצד לצוד וכו'

אשר יצוד… אשר יאכל– בתנאי שטהורה לאכילה ובתנאי שהותרה לאכילה בציד לשם אכילה וכדומה (הריגה בידי אדם) אבל אם היה זה בע"ח טמא או שמצא טרפה או נבלה אין מצוה לכסות את דמם (להבנת הסיבה יש לצרף בין טעם איסור נו"ט ובין הביאור להלן בחובת הכיסוי לדם בהמה)

ושפך את דמו – דוקא דם שיוצא בזמן ההריגה (דם שהנפש יוצאה בו) חייב כיסוי אבל שאר הדם אינו צריך כיסוי.

ציד חיה או עוף – בניגוד למסורת שלמדה מן הפסוק ציד "חיה או עוף" שמצות כיסוי הדם חלה רק על דם חיה ועוף ולא על דם בהמה (חיות הבית הטהורות שור,כשב ועז) הדבר ברור שגם דם הבהמה חייב כיסוי כפי שיבואר להלן. הסיבה שלא הוזכרה הוראת כיסוי הדם גם בבהמה בפסוק זה (ויקרא יז יג), משום שעיקר ההוראה בדיבור זה (ויקרא יז) היתה איסור שחיטת בהמה מחוץ למקדש וממילא לא ישפך דם בהמה מחוץ למקדש ומדוע שיורה על דבר שבדיוק ציוה על שלילת קיומו?! ככתוב "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז….וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (שם ג-ד). כך גם לא הורה בתורה על קבורת האדם אבל חיוב קבורתו נלמד באופן עקיף מפסוקים רבים וכן מפסוק זה בקל וחומר.

טעם כיסוי הדם כאיסור אכילתו הינו משום קדושת הנפש ולכן הובא איסור אכילת הדם-נפש כטעם לציווי לכסות את הדם (פס' יד). יש להבין כפי שבארנו לעיל (בחוק דרך ההריגה) מתחילה היו הבהמות עזר לאדם וכו' ולאחר החטא השתנו וירדו מדרגתם. פגם אחד כפי שיבואר בחוקי מיהו בע"ח טהור ומיהו טמא הינו תכונת הטריפה והפגם השני הינו ההתנתקות מהאדם. תכונת החיבור לאדם או ההתרחקות מן האדם מגלה את יכולת נפש אותו בעל חיים לבחור לדבוק בדרגה שמעליו או להפך להתבדל ולהתנתק ממנה ולבחור ב'חירות החיתית', תכונה זו מקבילה למצבי נפש האדם שהקדוש בוחר לחיות בצל האל, נבואתו ולהשתעבד להוראותיו ומנגד האדם החוטא בוחר בחירות הבהמית לעשות כפי נטיות בשרו ונפשו. לכן נפשות הבהמות (חיות הבית) הטהורות שיש בהם את היכולת והקדושה לדבוק בדרגה שעליהן האדם, ניתן להעלותן יותר ואף להקריבן לאל ודמן לקדושתו ינתן על מזבחו. מאידך גיסא אותן חיות שנפגמו ואין בנפשותיהן קדושה מספיקה לדבוק באדם שהוא הדרגה שמעליהן ובחרו בחירות החייתית אין דמן/נפשותיהן קדושות דיין כדי שיוקרבו לאל, אך מכיון שטהורות הן ("אשר יאכל") לכשיצודו על ידינו יש לנהוג בהן כבוד ולכסות את דמן בעפר וזוהי קבורתן. חובת הקבורה נובעת מקדושת אותו חומר וכן להפך אי חובת קבורה נובעת מהפך הקדושה באותו חומר ככתוב בענישת החוטאים "והיתה נבלתך למאכל…ואין מחריד". לכן יש ללמוד קל וחומר שאם חיה (חית בר) שאין נפשה קדושה דיה כדי שתוקרב לאל ודמה ינתן על המזבח מחויב דמה כיסוי כל שכן שבהמה שנפשה קדושה מנפש החיה ולכן מוקרבת לאל ודמה ניתן על המזבח לכשתישחט חולין יחוייב דמה כיסוי.

ושפך את דמו – משום איסור אכילת הנפש כפי שמבאר בהמשך הכתוב (פס' יד).

וכסהו בעפר – משום "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג יט) לכן בהמה וחיה יבשתיים ועופות כיון שלוקחו מן הארץ ככתוב "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ" ובעופות "ועוף יעופף על הארץ..והעוף ירב בארץ" חייבים לכסות את דמם בעפר. יש להוסיף ולראות את הכתוב "רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים" כצד שני בחיוב שלא רק הכיסוי צריך להיות בעפר אלא גם שפיכתו צריכה להיות על הארץ והכל נובע מטעם הציווי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" וכו'. נפקא מינה לדוגמא: שחיטה לתוך עפר של עציץ (גם נקוב שאינו מונח על האדמה אלא תלוי וכדומה) אינו מעילה כי היא מנותקת מהארץ, כן השט בספינה בים וכד' שאינו יכול לשפוך על הארץ יכול להביא עימו עפר לספינה לשחוט על גביו ולכסות וכשיגיע ליבשה יקבור ויכסה עפר זה או שישמור את הדם בכלי וכשיגיע ליבשה יקבור ויכסה.

וכסהו בעפר – בענין דם דגים מכיון שכיסוי הדם נובע מקדושת הנפש-דם (ויקרא יז יד) ומכיון שדגים הינם בעלי נפש (בראשית א) ומכיון שמלכתחילה נאסר להורגם על מנת לאוכלם (בראשית א) והותר דמם ביחד עם התר דמם של בעלי החיים היבשתיים (בראשית ט ב) יש לראות את חוק כיסוי הדם חל גם על דם דגים אלא שכיון שמקור הדג אינו מן העפר אלא מן המים ככתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה"(בראשית א) יש להשיב את נפשו למקורה למים ולא לעפר משום שסיבת החק נגזרת מ "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת"(בראשית ג עיין לעיל) ולכן הצד דג חייב לשפוך את דמו אל מקור מים. לגבי זה שאין הדבר מפורש בכתוב כפי שכבר הובהר לעיל בענין אי כתיבת חיוב כיסוי דם הבהמה אי כתיבת הדבר אינה מוכיחה כיון שיש טעם למצוה ובהתקיים הטעם יתקיים החיוב אף על פי שלא פורש.

בענין שרצי העוף (חגבים וכו') –  כבר ביארנו לעיל שאין להם דם ולכן לא חלה עליהם מצות כיסוי הדם.

בעפר – המילה עפר מתארת את שכבת האדמה העליונה, צירוף פר' לשון דבר שנחלק ונבדל ממקורו וצירוף עפ' כפשוטו ולכן מתאר את החלק העליון של האדמה שיכול לנוע ולעוף עם הרוח. לכן כל מה שקיים כחלק ממבנה האדמה אפילו אבנים גדולות כשר לכיסוי, וכן חומר דק שאחר שיונח עליה יראה כחלק ממנה כגון חתיכות קטנות של מתכת עץ וכדומה המעורבים באופן טבעי באדמה כולם מהוים כיסוי כשר. אין לכסות בדברים שאינם בטלים לאדמה משום היותם בעלי ערך או צורה כגון כלים ושברי כלים שמובחנים ודעת אדם עליהם אפילו לשלילה כגון פסולת שדרך לפנותה.

למעשה:

1.צריך לכסות בעפר דם שהנפש יוצאה בו מבהמה חיה ועוף שיהרגו לצורך אכילה וכן "על הארץ תשפכנו" חובה וטעמם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אין צריך לכסות דם חיה שהרגה למניעת נזק.

2.דם דגים צריך להשיב למקורו שהוא מקוה מים, ניתן לקחת דג חי הביתה ולתת לדמו לצאת בתוך הכיור שכן מערכת הניקוז מובילה למקוה מים. שרצי העוף(ארבה וכו') כיון שאין להם דם אין מצות כיסוי חלה עליהם.

3.השוחט במקום שאינו יכול לשפוך את דמו על הארץ לכסותו בעפר, ישמרנו בכלי עד שיגיע למקום שיוכל לשופכו על הארץ ולכסותו בעפר. עציץ נקוב שמונח על האדמה ממש ניתן לשפוך את הדם על העפר שבתוכו ולכסותו.

4. כל מה שקיים כחלק ממבנה האדמה אפילו אבנים גדולות כשר לכיסוי, וכן חומר דק שאחר שיונח עליה יראה כחלק ממנה כגון חתיכות קטנות של מתכת עץ וכדומה המעורבים באופן טבעי באדמה כולם מהוים כיסוי כשר. אין לכסות בדברים שאינם בטלים לאדמה משום היותם בעלי ערך או צורה כגון כלים ושברי כלים שמובחנים ודעת אדם עליהם, אפילו לשלילה כגון פסולת שדרך לפנותה.

5.בניגוד לדרך המקובלת אצל השוחטים בימינו צריך לשפוך את כל דם הנשחט שהנפש יוצאה בו לארץ ולכסות היטב את כולו ולא רק דוגמית ממנו. מן הראוי לכל מי שנוהג להרוג בע"ח יבשתיים  לאכילה שיחזיק במערכת כלי ההריגה שלו כלי שעמו יוכל להכין את העפר לקליטת הדם וכיסויו, סימן לדבר "ויתד תהיה לך על אזנך". בהתאם לכך יש יתרון להכין גומה ולשפוך את הדם לתוכה כדי שלא יתפזר ויהיה אפשר לכסותו היטב. במקרה ששחט לגומה אם ירצה לאכול במקום השחיטה יזהר  לכסות היטב את הדם משום איסור "לא תאכלו על הדם".