מאמר זה יבאר חוקים הנובעים מהוראת היחס שציונו האל כלפי בעלי נפש (בע"ח). במאמר זה מלבד חוקי אכילה כתובים גם חוקים שאינם חוקי אכילה אך טעם אחד להם ולחוקי האכילה ובהכרתם יובנו טוב יותר גם חוקי האכילה.
- איסור הריגת בעל חיים שלא לצורך אכילה או מניעת נזק (לא תעשה)
2-3. איסור אכילת נפש (איסור אכילת בע"ח בטרם הומתו ואיסור אכילת דם) ואיסור אכילת אדם (לא תעשה שענשם כרת)
- מצות קבורת דם בע"ח שיומתו לצורך אכילה (כיסוי הדם – עשה)
5.איסור חבלה בגוף בהמה (לא תעשה)
6.איסור התעלמות מבהמה במצוקה (לא תעשה)
7.מצות סיוע לבהמה במצוקה (עשה)
8.דרך ההריגה
9.הערות
1 .
איסור הריגת בע"ח שלא לצורכי אכילה או מניעת נזק
נכתב
ויקרא פרק כד
(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:
(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:
(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:
כלל את הריגת הבהמה עם קיללת שם ה' הריגת האדם וחבלתו כענין אחד בצורה מדורגת, מהחמור אל הקל יותר. יש ללמוד מכך כשם שקיללת ה' הריגת אדם וחבלתו הינם איסורים, כך גם הריגת הבהמה. כך גם יש ללמוד, מתוך שנכתב מכה בהמה בענין מקלל ה' והורג אדם ומתוך שהוסיף את המילים "נפש תחת נפש", שאין כתוב זה עוסק במזיק ממון חברו אלא עוסק באיסור הריגת בהמה ומשפט הריגתה בכל מקרה, כלאמר אפילו הרג אדם את בהמתו שלו "ישלמנה" על עצם הריגת הנפש. כן יש ללמוד מכך שנכתב "נפש תחת נפש" כפי שנכתב במשפט הורג עוברים (שמות כא, כב-כג) ולא נכתב משפטו כנכתב בנזקי ממון "ונפל שמה שור…בעל הבור ישלם" "שלם ישלם שור תחת השור" (שמות כב, לד, לו) וכו' משום שחטא ההורג בהמה כחטא ההורג עוברים – הריגת נפש. אם היתה זו בהמת אחר מתחייב גם על נזקי ממון האחר.
לגבי למי ישלמנה שהרי הוא הבעלים? יש ללמוד מהכתוב "ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן" (במדבר ה') וכן כתב שם בראשית הפרשיה "למעל מעל בה'" כלאמר שהגזלן גוזל לא רק מהאדם אלא גם מהאל משום שהכל שייך לאל. (ראה הערה2)
יתר על כך סמיכת הוראת הריגת בהמה להריגת אדם לא נכתבה רק בכתובים דלעיל, אלא גם כשהורה היתר הריגת בע"ח לאכילה לבני נח, הורה עמה את איסור הריגת האדם, ככתוב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט).
איסור זה של הריגת בהמה מצד איסור הריגה ולא מצד נזקי ממון וכד' מוברר גם מהנכתב בהוראת איסור זביחה מחוץ למקדש בזמן שחנו סביבו במדבר, ככתוב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז', ד). למילים דם שפך אין קשר לאיסור זביחת קדשים מחוץ למקדש שאותו יש לתאר במילים כגון 'את קדש ה' חילל' וכד'. המילים דם שפך מיוחדות בכתוב להריגה ואיסור הריגה ככתוב "שפך דם האדם" (בראשית ט, ו),"ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם" (בראשית לז, כב), "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר לה, לג) וכו'. הגדרת שחיטת קדשים בחוץ כשפיכת דם תואמת את הוראת הכתובים דלעיל, שהריגת בע"ח אסורה אלא אם כן היא נכנסת תחת הוראת היתר הריגה. (מכיון שבאותה עת נאסרו בזביחת בהמות הראויות להקרבה לאל מחוץ למקדש, נמצא שההורג בהמה באותו הזמן אפילו לשם אכילה הורגה שלא בהיתר האל ולכן נחשב שופך דם)
עוד יש ללמוד מהדרגת הכתובים לעיל, שככל שדרגת הקיום של דבר גבוהה יותר, כך גם איסור הפגיעה בו חמור יותר. לכן הקדים את מקלל ה' להורג אדם ואת הורג אדם להורג בהמה, וכך גם חומרת משפטיהם, הורג אדם יומת והורג בהמה ישלמנה. מתוך כך יש ללמוד את איסור הריגת בהמה בקל וחומר מאיסור השחתת עצים. נכתב "לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת…רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית" (דברים כ, יט-כ). כלאמר נאסרה השחתת עצים בכלל והותרה בעצי סרק לצורך בניה וכד', ובעצי מאכל אפילו לצורך בניה נאסרה. לכן יש ללמוד, אם עצים שדרגת קיומם פחותה מדרגת קיום בע"ח אסורים בהשחתה כל שכן שהריגת בע"ח אסורה. לימוד זה תואם את הכתוב בהוראת בני נח "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט), כלאמר שירק עשב היה מותר מלכתחילה (בראשית א) ואילו בע"ח היו אסורים בהריגה ואכילה. אבל אחר המבול חידש האל היתר הריגת בע"ח לאכילה (ראה הערה 3 בסוף המאמר שאין סתירה מהכתוב "והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן"). כך גם יש ללמוד שכשם שלא התיר השחתת עצי מאכל לכל שימוש אפשרי כי אם את שימושם לצורך אכילה בלבד, כך גם בהיתר הריגת בע"ח לא התיר הריגה לכל צורך כי אם לצורך אכילתה ככתוב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" לאכלה בלבד ולא לצורך אחר.
היתר הריגת בע"ח לצורך מניעת נזק:
מן הכתובים עולה שיש לבער את חיות הבר המזיקות ממרחב מחית האדם ככתוב בכתובי הברכות "והשבתי חיה רעה מן הארץ". עוד נכתב "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" (שמות כג, כט). כן נכתב "ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ז, כב). כתובים אלו מורים שהעדיף האל את קיום הכנענים שהם אויב אנושי על פני קיום חיית השדה בארצנו, וכל זאת אע"פ שהאויב מהוה סכנה חומרית ורוחנית ואע"פ שצוה האל להשמידו, ככתוב "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז). מכאן יש ללמוד שחיות הבר המזיקות נחשבות סכנה גדולה יותר מהאויב האנושי, ושאם מצוה להרוג את אותם גוים שמהוים סכנה לקיום ישראל, כל שכן שמצוה להרוג את חיות הבר המזיקות ממרחב חיי האדם. העולה מכתובים אלו מתבאר יותר מכך שביעור החיות הרעות הינו חלק מברכות האל ומעשיו לטובת ישראל ככתוב "והשבתי חיה רעה מן הארץ".
כשם שהשבתת חיה רעה מן הארץ הינה מברכות האל לישראל, כך המצאות חיות רעות בארצנו הינה מקללות האל לישראל ככתוב "והשלחתי בכם את חית השדה…" (ויקרא כו, כב) וכן זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה: כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת: זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ: כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל:(דברים פרק כח, לח -מ מב). יש ללמוד מכתובים אלו שגדר חיות רעות אינו רק חיות שממיתות את האדם באופן ישיר אלא אף חיות שמזיקות לתשתיות חיי האדם. לכן השבתת כל אלו, כלאמר ביעורן ממרחב האדם הינו מצוה וברכה.
סיכום:
הריגת כל בע"ח מותרת רק לצורך אכילתו או מניעת נזק. כל הריגה שלא לשתי מטרות אלו אסורה בלא תעשה אפילו הרג לצורך תועלת כגון שימוש בעור ופרוות וכל שכן הריגה לצורך שעשוע.
דרך ההריגה: במסרת נכתבו חוקים רבים על הדרך שבה הורגים בע"ח יבשתיים ועופות (הלכות שחיטה) אך כדי להבין מהי דרך ההריגה לפי הכתוב, נבאר מספר מצוות שעל פיהם תתבאר דרך ההריגה להלן.
2-3.איסור אכילת נפש ואיסור אכילת אדם
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: (בראשית פרק ט ד)
מכתוב זה עולה כי אסר על נח ובניו אכילת נפש ואיסור זה כולל שתי פעולות, אכילת בע"ח או חלק ממנו בטרם הומת ואכילת דם. יש ללמוד את שתי הפעולות מכך שאם רצה להורות רק על איסור אכילת בע"ח בעודנו חי, היה צריך להיכתב 'אך בשר בנפשו לא תאכלו' ללא המילה "דמו". לכן מתוך שאמר בשר בנפשו דמו, יש ללמוד שהוראה זו כוללת גם את איסור אכילת דם משום ש"הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" כפי שמבאר בכתובים אחרים. כך גם מתוך שאמר "אך בשר בנפשו" ולא כתב 'רק את דמו לא תאכל' וכד' משמע שהורה על איסור אכילת הבשר בעוד הנפש בו.
נמצא שאסר על נח ובניו את אכילת הנפש וכיון שאין הוראה שביטלה הוראה זו הרי שכבר ממנה קיימת הוראה לישראל.
כעין זה למדו במסרת את איסור אכילת בעל חיים בטרם ימות מהכתוב "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:" (דברים יב כג-כד). "אמר ר' יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי"(ספרי דברים יב, בבלי חולין קב). כלאמר דרש ר' יוחנן מדוע צריך לאמר את המילים "ולא תאכל הנפש עם הבשר" הרי כבר אמר "לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" אלא שבא להורות הוראה נוספת שאיסור אכילת הנפש אינו איסור אכילת הדם בלבד אלא גם אכילת 'אבר' מבע"ח בעוד הנפש בבשר, כלאמר בטרם מת אסור באכילה. ניתן לראות שגם בכתוב זה ממנו למדו במסרת את איסור אכילת 'אבר מן החי' לישראל, שהוראת 'אבר מן החי' בלועה בהוראת איסור אכילת דם. טעם הדבר הינו משום שאין אלו שני איסורים אלא איסור אחד והוא איסור אכילת נפש.
יש לשלול את האפשרות שאחר שהופרדה חתיכת בשר כל שהיא (כל שהיא ולאו דוקא כמופיע במסרת אבר שכולל 'בשר גידים ועצמות' או אבר בשרי שלם) מבע"ח שעדין חי כבר אין בה איסור משום אכילת נפש משום שחלק זה שהופרד מן הבהמה כבר מת ואינו בנפשו. יש ללמוד זאת מהאיסור שבאכילת הדם, שכן הדם אסור באכילה אחר הריגת הבהמה משום שהיה חומר ששכנה בו הנפש, אע"פ שברור שבפעולת ההריגה נפרד הדם מהנפש ואינה מצויה בו עוד עדיין נחשב כמשויך לנפש והאוכלו כאוכל נפש. כך גם כל חלקי גוף הבהמה בעודנה חיה משויכים לנפש אע"פ שנחתכו והופרדו ממכלול הגוף וכאילו כבר אינם "בשר בנפשו". פעולת ההריגה שהיא פעולת הפרדת הנפש מן הגוף היא שמסיימת את יחוס הבשר לנפש. כל עוד לא הומת בע"ח בשרו משויך לנפשו והחותכו לשם אכילה ואוכלו עובר על איסור אכילת נפש עם הבשר.
יש לשלול את הנפסק במסרת שאיסור אכילת בשר בנפשו מתיחס רק לבעלי חיים טהורים אבל לא לטמאים משום שהורה "אך בשר בנפשו…לא תאכלו" וכן הורה בדברים יב "ולא תאכל הנפש עם הבשר" כלאמר אם זה בשר ויש בו נפש אסור לאכול את הנפש עם הבשר ללא חילוק אם טמא או טהור. הדבר פשוט גם מכך שהכתוב בבראשית מתיחס מפורשות ל "כל רמש אשר הוא חי…אך בשר בנפשו…לא תאכלו" כלאמר בין טהורים ובין טמאים. כן יש ללמוד מטעם ההוראה שהיא קדושת הנפש (כמבואר לעיל וכן להלן), כשם שלא חילק לענין הריגת אדם ובע"ח בין טהורים לטמאים משום שגם אם נפש טמאה היא, עדין היא נפש, כך לא חילק לענין אכילת הבשר בנפשו בין טהורים לטמאים משום שאיסור זה מתיחס לקדושת דרגת הנפש ואם יש בו נפש אפילו אם טמאה עדין היא נפש.
נכתב "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" (ויקרא יז יב) ניתן להבין מכתוב זה שהוראת איסור אכילת דם ניתנה לישראל בלבד ולא ניתנה לבני נח, בשונה מהעולה מהכתוב בבראשית ט. יש לדחות הבנה זו מהכתובים "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ) וכן "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש… כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה'… להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד,י-כ) כתובים אלו ואחרים מורים שהאל הבדיל את ישראל להיות לו לעם, ואילו את בני נח דחה להיות מונהגים על ידי אלילים ("כל צבא השמים") ולא על ידו באופן ישיר. (דבר זה נעשה כאשר בני נח בחרו בכך במעשה מגדל בבל ככתוב "ונעשה לנו שם" – פרוש המילה "שם" בענין זה – אלילות. לכן סמך למעשה מגדל בבל את כתיבת השושלת של שם עד אברהם, שאותם בחר להנהיג באופן ישיר בניגוד לשאר בני נח. ולכן מפרשיה זו ואילך אין הכתובים עוסקים עוד בבני נח אלא בשושלת שם עד ישראל ובעם ישראל). בהתאם לכך שבטל העיקר, כלאמר שאין הוא עוד אלהים לבני נח, בטל הטפל שהן ההוראות שהורה את בני נח כאשר עוד היה להם לאלהים. לכן אחר שבטלה הוראת איסור אכילת נפש ככל הוראה מבני נח הורה זאת בשנית לישראל בלבד. כבכל מצות בני נח או אף מצוות שחודשו לישראל ולא ניתנו לבני נח, בן נח שמעונין לנהוג בהם יכול אע"פ שאינו מצוה. (דרשה דומה נכתבה בבבלי (עבודה זרה דף ב עמוד ב) מהכתוב בחבקוק "ראה ויתר גוים", מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן")
כיצד יותר הבשר מאיסור אכילת נפש
ויקרא פרק יז
(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
דברים פרק יב
(טו) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל:
(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
יש ללמוד מכתובים אלו ואחרים את דרך היתר הבשר לאכילה מאיסור אכילת נפש. "אשר ישחט" "אשר יצוד…ושפך את דמו " (ויקרא יז) תזבח ואכלת בשר…רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו" (דברים יב) כלאמר יש יש לעשות שתי פעולות, האחת להמית בע"ח על מנת להוציא הנפש מהבשר, והשניה הוצאת הדם מהגוף משום שהוא החומר שבו נמצאה הנפש בזמן חיותו.
נכתב "ושפך את דמו" "על הארץ תשפכנו" כלאמר הורה הכתוב שהדרך והמידה הנדרשת בהוצאת הדם מן הגוף כדי להתיר את הבשר באכילה הינה "ושפך את דמו", אם תשפכנו בזמן ההריגה הרי שאין אתה אוכל את הנפש עם הבשר. נמצא שהדם האסור באכילה הינו הדם שנשפך בזמן שיחתכו כלי הדם בזמן ההריגה ושכתוצאה מדימום זה תמות החיה. [גם בדרשה ובהלכה המסורתית חילקו בין דם שהנפש יוצאת בו לדם שאין הנפש יוצאת בו, ואמרו שעל דם שהנפש יוצאת בו חייבין כרת ועל שאר הדם אין חייבין כרת (כריתות פר' ה' משנה א). יתר על כך אמרו במסרת שדם שאין הנפש יוצאה בו אסור רק אם יצא מהבשר שהיה כנוס בו ועומד בפני עצמו, אבל אם לא יצא מהאבר מותר לכתחילה ('דם האברים שלא פירש'). לא זו בלבד שדם שאין הנפש יוצאה בו מותר אם לא פירש מהבשר שהוא כנוס בו, אחת מהאפשרויות שנכתבו במסרת להכשיר את הבשר מאיסור אכילת דם (טור ושו"ע יורה דעה סז הלכות מאכלות אסורות פרק ו) הינה פעולת חליטה בחומץ או ברותחין ואפילו בכבד. סיבת פעולה זו הינה שימור הדם בתוך הבשר כך שלא יוכל הדם לצאת מהבשר (וממילא יאכל הדם עם הבשר), כלאמר גם לדעת המסרת "כל דם" אין הכונה כולל הכל אלא ניתן לאכול דם שאין הנפש יוצאת בו לכתחילה כל עוד לא יצא מן האבר שכנוס בו.]
כתובים אלו (ויקרא יז יג) מתארים מצב פשוט בו הציד יכול לשפוך את דם החיה ובכך להתיר את בשרה מאיסור אכילת בשר שבתוכו דם. יש לשאול מה יהיה משפט הבשר אם אחר שיפגע הציד בחיה, תברח החיה ועד שיגיע אליה הצייד גם אם יפתח את כלי הדם לא יצא דם, או שתצא כמות דם מועטה יחסית לדם שהיה יוצא בהריגה על ידי חיתוך כלי דם גדולים, או שיציאת הנפש תעשה על ידי הריגה שלא מכח דימום אלא פגיעה בגזע המח וכדומה?
כיון שנכתב מספר פעמים "כי הדם הוא הנפש" אין זה משנה אם יציאת הנפש נעשתה עם הוצאת הדם או בצורה אחרת הדם עצמו הוא הנפש ואסור. מאידך גיסא יש ללמוד מ"על הארץ תשפכנו כמים" שדוקא הדם שיכול להשפך בזמן ההריגה הוא הדם האסור אבל דם הבלוע באברי הגוף ואין דרכו לצאת אפילו כשההריגה תעשה על ידי חיתוך כלי הדם הגדולים ממילא אינו בכלל מה שאסר האל. לכן במצב של ציד/הרג בו לא היה אפשרי לשפוך את הדם מהבעל חיים וקרש הדם בכליו וחלקו נספג בבשר, כדי להתיר את הבשר לאכילה מאיסור דם, יש להוציא את הדם שהיה יוצא באם ההריגה היתה נעשית על ידי חיתוך כלי דם גדולים. הדרך לעשות זאת הינה על ידי מספר פעולות 1. חיתוך הבשר לנתחים 2. השרית הנתחים במים פושרים והחלפת המים כשיאדימו מאד עד שיראה שמשך הזמן שנדרש למים להאדים מתארך משמעותית ביחס למשך הזמן שעבר עד שהאדימו בהשריות הקודמות. 3. אם לאחר מכן ימצא גוש דם בכלי דם גדול יש להוציא דם זה החוצה. (ניתן להקפיא את הבשר ולנקות כל חתיכה בזמן שיוציאנה לאכילה. יש להתיחס לכך שהוצאת הדם תחל רק אחר שהחתיכה כבר הופשרה).
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה (ויקרא פרק ז כו). מכתוב זה למדו במסרת שאיסור אכילת דם מתיחס רק לדם בהמה-חיה ועוף. אלא שביאור הכתוב בצורה זו סותר כתובים אחרים שאוסרים כל דם ללא הבדל בין בהמה ועוף לשאר בעלי נפש, ככתוב "דם כל בשר לא תאכלו"(ויקרא יז,יד) וכו'. כך גם סותר ביאור זה את טעם איסור אכילת הדם שהוא איסור אכילת נפש ככתוב "כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש" ונכתב "ישרצו המים שרץ נפש חיה" וכן "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש" (בראשית א, כד) ומכאן שכל הבע"ח המימיים וכן השרצים הינם בעלי נפש, והדם הוא הנפש ועל כן גם דמם צריך להאסר. כן יש ללמוד זאת מן ההוראה הראשונה בענין שכללה את הדגים והשרצים עם שאר בע"ח, הן להיתר הריגה לאכילה והן לאיסור אכילת דם, ככתוב "על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". לכן יש לבאר את הכתוב ל"עוף ולבהמה" לפי מקומו שבא בתוך הוראת קרבן השלמים, ללמד שכמו שלקדושתם נאסרו החלב והדם לאדם בבע"ח שמוקרבים וניתנו לאל ככתוב "כל חלב לה'" ובדם "ואני נתתיו לכם על המזבח", כך לקדושתם אסורים גם בחולין או במוקרבים לאל "בכל מושבתיכם" ולא רק במוקרבים במקדש, וכיון שהקורבנות מובאים רק מעוף ובהמה ולא מדגים ושרצים לא כלל אותם בהוראה זו.
שלילת טענת איסור דם משום יחודו לקרבן ואיסור אכילת אדם
עוד יש לשלול טענה אפשרית שהורה איסור על דם בהמה-חיה ועוף ולא על דם דגים ושרצים משום שאין קורבנות מדגים ושרצים ומשום שסיבת איסור אכילת הדם היא יחודו לכפרה בהקרבה לאל, ככתוב "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם". עם דחית טענה זו גם יבואר אסור אכילת דם אדם ובשרו (אע"פ שהיה ניתן להכליל את איסור אכילת דם האדם בהוראת איסור אכילת נפש-דם בע"ח משום הכתובים "ויהי האדם לנפש חיה" ו "לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר", מהם עולה שהאדם הינו בעל בשר ובעל נפש וכיון ש "דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא" הרי שגם דמו בכלל איסור זה. לא נכליל אותו באיסור זה כי יש באדם דרגה עליונה יותר מהנפש ועל כן איסורו חמור מאיסור אכילת דם בע"ח , כשם שלא נכלול אדם באיסור מכה נפש בהמה ישלמנה אע"פ שמהות אחת להם. יבואר להלן).
הכתובים בבראשית ט הורו כאחד את איסורי אכילת הנפש -דם, איסור הריגת אדם והיתר הריגת בהמה לצורך אכילתה שהיה אסור לפני המבול. ישנו כלל והוא איסור השחתת הבריאה. כלל זה מתפרט לאיסורי רציחת אדם, הריגת בעלי חיים השחתת עצים ועוד (בואר לעיל) [כלל זה הינו כלל משלים על דרך השלילה לכלל החיובי שהוא כיון שברא אלהים את העולם מובן ש'רצונו' בקיום העולם וממילא נשלל הפכו. דבר זה נכתב במקומות רבים כגון "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (בראשית ב טו דברים ל טו -כ) ועוד כתובים רבים מעין אלה]. כתוצאה מחטאי האדם ובע"ח לפני המבול, הותרה לאחר המבול הריגת בעלי חיים לצורך אכילה או מניעת היזק. אבל גם היתר זה סויג והיתר האכילה שנלוה להיתר ההריגה התיר רק את הבשר באכילה אך לא התיר את הדם לאכילה. טעם הדבר עולה מהכתובים בענין המבול "לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר" "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" "קץ כל בשר בא לפני" "לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים" וכו'. אדם ובע"ח אינם נקראים בכתוב בשר (ראה הערה 1 בתחתית המאמר), כך גם כתובים אלו לא כינו את האדם ובע"ח בשר אלא הבדילו את הבשר מתוך מכלול האדם ובע"ח (מבלי להכנס לפרטי החלוקה ומשמעויותיה כעולה מכתובים אחרים מהכתוב "ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" נלמד על שלשה חלקים 1.עפר מן האדמה -גוף 2.נשמת חיים 3. נפש חיה ) לאמר כי הוא הגורם לחטא ואשר על-כן שפט האל את הבשר בלבד להשחתה ככתוב "לשחת כל בשר". משפט השחתה זה התיר את הריגת ואכילת בשר בע"ח אחר המבול. אבל הנפש, כיון שלא נשפטה כמחטיאה לא נשפטה להשחתה ולא הותר לאוכלה (הנפש הינה הדרגה התחתונה של הנשמת חיים שמתחברת בגוף מחיה ומפעילה אותו כעולה מן הכתוב "ויפח…נשמת חיים ויהי…לנפש חיה". לכן הנפש מצד עצמה אינה גורם החטא, אבל כיון שמחוברת בגוף והגוף מפעיל אותה לחטא, נחשבת שותפה לחטא כעולה מן הכתוב "נפש כי תחטא" וכתובים נוספים. על כן נדרשת לה כפרה וחלה עליה ענישה אבל לא כענישת הגוף). עוד יש ללמוד מכך שהורה את איסור אכילת הנפש- דם עם האיסורים הנזכרים לעיל ומכך שהינם פרטי כלל אחד שטעם איסורים אלו בבהמה כטעם הכתוב ביחס לאדם "ואך את דמכם לנפשתכם אדרש…שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". כלאמר טעם איסור הריגת האדם ודרישת דמו הינה משום שנעשה בצלם אלהים כלאמר משום קדושתו. כך גם ביחס לנפש החי משום קדושתה נאסרה הריגת בע"ח וכו' (כמבואר לעיל חלק 1) וצונו שננהג כבוד בדמו אחר ההריגה באיסור אכילת הדם וקבורתו (כיסוי הדם בעפר). מאידך גיסא משום שקדושת בע"ח מועטה מקדושת האדם והבשר שולט יותר במציאות בע"ח, הותרה הריגת בע"ח לצורך אכילת בשרם.
כך גם מוכח מהוראת "ואיש אשר יצוד ציד חיה…ושפך את דמו וכסהו בעפר כי נפש כל בשר דמו בנפשו היא" שהרי אין דם החיה והעוף ניתנים על המזבח ובכל זאת נאסרו. גם אין לטעון שהוראת איסור דם חיה ועוף נועד כדי שלא יבואו לטעות באכילת דם הבהמה שכן היה מספיק שיורה ושפך את דמו ומדוע הוסיף וכסהו בעפר? אלא שגם דמי חיה ועוף שאינם ראוים להקרבה אסורים באכילה משום קדושת הנפש, כמבואר בהמשך ההוראה "כי נפש כל בשר…" ולכן אע"פ שלא זכו להינתן על גבי המזבח כדם הבהמה עדיין לקדושת הנפש-דם אסורים באכילה ונדרשים לקבורה.
כן מוכח גם מהתאמת חוק הקרבנות לחקים הכתובים בבראשית ט.
1.כשם שאסר הרג אדם, אסר קורבנות אדם ככתוב "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם" (דברים יב) [מעשה יפתח לבתו חטא היה, כיון שלא נתנו חיי בתו בידו להמיתה נדרו לא חל עליה מלכתחילה – ראה עוד הערה 2]
2.כשם שהתיר את הריגת הבהמה לאכילת בשרה, כך ציוה על זביחת הבהמה לאכילת בשרה לאישי ה' (הקרבן הינו אוכל כמתואר בכתובים רבים כגון "קרבני לחמי לאישי" ושרפתו הינה אכילתו ככתוב "אשר תאכל האש את העלה על המזבח")
3.כשם שאסר את אכילת דם בע"ח כך אין דם הבהמה נאכל באש המזבח, אלא ציוה שינתן על חלקי קיר המזבח [המזבח הינו משך האדמה, לכן הורה "מזבח אדמה" וכו' (גם מזבח הנחשת ואין זה מקום הענין) ונתינת הדם על המזבח הינה כעין קבורתו וקיום משפט "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"]. [חטאות שנשרפות עם דמן אינן מהוות סתירה משום שהחטאות הינם יוצא מן הכלל (כלאמר נוצרות מהתוספות כלל אחר) כשם שהריגת חוטאים מסוימים יוצאת מכלל איסור הריגת אדם]
מכאן, כשם שלא אסר את הרג האדם משום שהקדישו לקרבן על המזבח אלא להפך, לא ניתן האדם להקרבה משום שבגלל דרגת קדושתו לא נכון להורגו ולאכלו הן בדרך חול והן בדרך קדש. כך גם בדם לא אסר את הדם באכילה משום שיחדו לכפרה על גבי המזבח אלא להפך, משום שלקדושתו לא נכון לאוכלו כך לקדושתו אינו נאכל גם באישי ה'.
יש ללמוד כתוב זה כך כחלק מכל הדיבור (ויקרא יז) :
"כי נפש הבשר בדם הוא – ומשום קדושתה אסור לאכלה מכל בעל חי כפי שהורתי כבר לבני נח "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" וככתוב בפסוק שקדם לו "כל דם" (ויקרא יז י) ולא רק דם שלשת הבהמות הראויות להקרבה.
ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר – ומשלשת הבהמות הראויות להקרבה שאסרתי את שפיכת דמם (הריגתם) אפילו לשם אכילה בדרך חול (כפי שביאר בכתובים שלפני "ואל פתח אהל מועד לא הביאו…דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" וכו' ) אני נותן לכם את שפיכת דמם לכפרה על נפשתכם ע"י הריגתם כקרבן ונתינתו על המזבח ויבא דמם תחת דמכם כ"נפש תחת נפש".
לאור האמור לעיל יש ללמוד ביחס לאכילת בשר אדם ודמו. כפי שאסר את דם בע"ח משום שהוא חומר לדבר קדוש שהיא הנפש, כך אסר באדם את אכילת דמו וגם את אכילת בשרו משום היותם חומר לקדושה גדולה מקדושת נפש בע"ח (ככתוב שם "כי בצלם אלהים עשה את האדם" מה שלא נכתב על בע"ח, כך גם מובן מהנכתב בבריאת האדם ובע"ח בבראשית א כד-כז ועוד). אלא שבבע"ח כיון שהתיר להרגם לשם אכילה היה צריך לבאר שרק בשרם הותר באכילה, אבל דמם עומד באיסורו כפי שהיה מלכתחילה. מאידך גיסא ביחס לאדם לא הוצרך לבאר שדמו אסור באכילה מכיון שלא התיר את הריגתו ואת אכילת בשרו ובאסור אכלת כולו הוא עומד כבתחילה. יש ללמוד שהמילים "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט) מורות שהאיסור נעוץ באמירה "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל זרע זרוע אשר יזרע ואת כל העץ…את כל ירק עשב לאכלה" כלאמר מה ש"נתתי לכם…לאכלה" מותר לאכול ומה שלא "נתתי לכם… לאכלה" אסור, הורה שירק עשב לאכלה אבל בע"ח ואדם אסורים באכילה. אין לאמר שאיסור זה הינו לאו הבא מכלל עשה משום שיש ללמוד מהמפורש לסתום. כלאמר פירש באיסור אכילת דם שהוא לא תעשה ושחייבים על אכילתו כרת ומשום שהיו איסור אכילת בשר בע"ח ודמם ואיסור אכילת אדם על כלל חלקיו בכלל אחד והוראה אחת והיא "נתתי…לאכלה", מלמדת הוראת איסור אכילת הדם וחובת הכרת שעימו, שכל הכלול בהוראת "לאכלה" בלא תעשה וכרת, למעט בשר בע"ח שהוצא מן הכלל.
עוד יש ללמוד שאיסור זה בנוי בהדרגה לפי קדושת הבריאה. בע"ח דמם אסור באכילה, מצוה לקברו והשופכו באיסור "ישלמנה נפש תחת נפש", אבל מותר לשפכו לשם אכילת בשרם והקרבה לאל, ובשרם מותר באכילה. אדם דמו אסור בשפיכה ובהקרבה לאל והשופכו חייב מיתה. נמצא שבשרו באיסור הריגה אגב איסור שפיכת דמו ובזה בשרו חמור מדם הבהמה שצד בשרה גובר ומותרת שפיכתו אגב היתר אכילת והקרבת בשרו (יש ללמוד מצות קבורה לבשר אדם ככתוב "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי" וכל שכן אם היה צדיק ככתוב "ויקבור אותו בגיא"). לכן אם דם בע"ח אסור לאכילה בלא תעשה וכרת, בשר אדם וכל שכן דמו לכל הפחות בלא תעשה וכרת. [כן ניתן ללמוד את איסור אכילת בשר אדם בקל וחומר מכך שאסר קורבנות אדם (דברים יב, הוזכר לעיל). הקרבן הינו אכילת גבוה כמבואר בכתובים רבים (הוזכר לעיל). אם נאסר אדם לאכילת גבוה כל שכן שנאסר לאכילת אדם, משום שחק ומהות האכילה העולים מן הכתוב הינם שכל דרגה אוכלת רק מה שתחתיה ואסורה בשווה לה צומח אוכל דומם (אדמה ומים), חי אמור לאכול צומח בלבד ("את כל ירק עשב לאכלה", לכן הטורפים טמאים, ראה במאמר 'מי מותר או אסור לאכילה מבעלי נפש' בעיקר בחלק העופות) ואחר החטא והמבול הותר האדם גם באכילת חי (לא יוארך בביאור ראיה זו ופרטיה משום שעיקר האיסור בואר לעיל)]
בענין חלב אדם : איסור אכילת גוף האדם וחלקיו משום קדושתו אינם כוללים איסור שתית חלב אדם משום שאין החלב חלק מגוף האדם כגון בשרו או דמו כי אם חומר שמיוצר להפרשה מהגוף כגון רוק שתן וכו'. גם אין להתיחס לחלב כאל אוכל טמא שכן אין בכתוב הוראת איסור אכילה משום טומאה ביחס לבשר אדם או ביחס לחלב אדם ואף להפך ברא האל את האדם עם יכולת יצור חלב על מנת שיהיה החלב מזון לילדיו וככלל אע"פ שקטן פטור מן המצוות לא הורה האל להביאו למעשה איסור או לטמאותו לכתחילה ואף ציוה לחנכו לדרכו ולקיום מצוותיו.
סיכום:
איסור אכילת בעלי נפש בעודם חיים
1.אסור לחתוך או להפריד חלק מבעל חיים בעודנו חי לצורך אכילה ולאוכלו. העושה זאת עובר באיסור "בשר בנפשו…לא תאכלו" "ולא תאכל הנפש עם הבשר". על מנת להתיר בע"ח לאכילה ראשית יש להורגו, פעולת ההריגה ובנוסף לה שפיכת הדם מוציאות את בשרו מידי "בשר בנפשו".
2.כשם שהדם אסור אע"פ שהנפש יצאה מן הגוף כגון בהריגה ע"י פגיעה בגזע המח, כך גם הבשר אע"פ שנותק מבע"ח וכאילו כבר נפרד מן הנפש עדיין נקרא בנפשו כל עוד לא הומת בע"הח.
3.בניגוד למסרת שאסרה רק 'אבר מן החי' (אבר – חתיכה שמורכבת מבשר גידים ועצמות כמו פרק של אצבע) או אבר בשרי שלם (כמו לשון, לב וכו') הכתוב לא חילק בין חלקי הבע"ח וכל חתיכות בשר ועור שיופרדו לשם אכילה אסורות משום אכילת בשר בנפשו. ניתן להוציא מכלל זה שער נוצות ציפורנים קרנים וקשקשים שיחתכו ממקום שאין בו חיות ותחושה שניתן לאכלן אע"פ שבע"הח לא הומת. (יש להבדיל מחתיכות בשר שיופרדו על ידי בעל-חיים אחר שאסורות משום – טרפה וחתיכות שיופרדו שלא בידי אדם או בע"ח שאסורות משום – נבלה)
4.מקרים:
אם ירה על בהמה על מנת להורגה לאכילה ופגע ברגלה ותלש ממנה חתיכה, וביריה שנית או שלישית פגע בה פגיעה ממיתה, תהיה גם החתיכה שנתלשה בפגיעה שאינה ממיתה מותרת לאכילה. זאת משום שנחתכה כחלק מפעולת ההריגה, ולא משום שהתכון להשאיר את הבהמה חיה ולהפריד רק חתיכה זו לצורך אכילתה.
אם יחתוך אבר חולה מבהמה, כיון שלא חתכו על מנת לאוכלו, אבר זה אסור משום נבלה ולא משום אכילת נפש כיון שלא חתכו לשם אכילה.
- בניגוד למסורת שאסרה איסור אכילת בעל נפש בעודנו חי (אבר מן החי) רק בבהמה חיה ועוף טהורים, איסור אכילת נפש חל על כל בעל נפש (בע"ח). נכללים בו גם בהמה חיה ועוף טמאים, דגים ושרצים, טהורים וטמאים, משום שכל אלו בעלי נפש ואיסור זה תלוי בקיום נפש בבשר. אם יאכל בע"ח טמא בעודו חי יעבור האוכל על שני איסורים כאחד, אכילת נפש ואכילת בע"ח טמא.
- כשם שאם תמות אשה והעובר יוצא חי מתוכה, אין מקום להכחשת המציאות ולטענה שהוא מת אגב אימו ושאין לו יחס לכל חק, כך עוברי בע"ח שהוצאו חיים מן הבטן לאחר הריגתו, יחשבו חיים ויתיחסו לכל חק, יאסרו באכילה בטרם הריגה וכן אם יטרפו או יתנבלו, חלבם ודמם אסורים וכו'.
- בשרצי העוף למינם (חרקים) כיון שמערכת העצבים וההובלה (מקביל לדם אצלנו) שונות מבאדם ובחיות, אין להתיחס להפרדת ראשם מגופם כמות מיידי. לכן אם ירצה לאכלם ללא בישול וכד' אין הפרדת ראשם מגופם מספיקה ויש להמתין עד שיפסיק גופם לנוע.
איסור אכילת דם
- דם שאסור באכילה הינו הדם שהנפש יוצאת בו ולא כל הדם המצוי בגוף הבע"ח. לכן אחר ניקוז הדם שהנפש יוצאת בו החוצה בזמן ההריגה ושטיפת הבשר ממנו, ניתן לאכול את הבשר עם הדם הספוג בחלקיו ואין צורך במליחה (גם במסרת מליחה נדרשת רק לצורך בישול בשר ואפשר לאוכלו חי צלוי או חלוט ללא מליחה)
- במקרה בו לדוגמא הרג אדם חיה על ידי פגיעה בגזע המוח, הגוף התקרר והדם כבר אינו יוצא על ידי חיתוך הורידים יש לחתוך את הבשר לחתיכות לא עבות (עדיף כ 10 ס"מ) ולהשרותו במים פושרים (כשהבשר בטמפרטורת החדר, אם הוא קפוא צריך להפשירו קודם. לגבי זמן ההשריה ראה לעיל בגוף המאמר). אם יש שם כלי דם גדול כדאי לעסות אותו כדי למוסס גושי דם שיתכן ונמצאים בו או להוציאו או לחותכו לאורכו ולהוציא ממנו גושי דם אם ימצא.
10.בניגוד למסורת שאסרה רק דם בהמה חיה ועוף, "דם כל בשר" וכל בעל נפש אסור באכילה וזה כולל דם דגים ושרצים (ראה להלן 12).
11.כיון שולד בהמה שהוצא חי מגוף אימו הינו בעל חי נבדל מאימו דמו אסור כדם כל חי.
12.אע"פ ששרצי העוף (חגב ארבה וכו') בכלל בעלי נפש, במציאות המוכרת לנו אין להם דם (ההמולימפה אינה נראית כדם ואינה מקבילה לדם בתפקודים מהותיים). לכן אי אפשר לאמר שיש חומר מסוים בגופם שנדרש להוציא ואסור באכילה משום דם. אם ימצא שרץ עוף בעל דם יהיה דמו אסור. אע"פ שאין בהם איסור אכילת דם כיון שהם בעלי נפש חל עליהם איסור אכילתם בעודם חיים (ראה לעיל סע' 7).
איסור אכילת אדם
- כשם שלקדושתו אסור האדם בהריגה, כך גוף האדם אסור באכילה ושימוש משום שהיה חומר ומשכן לנשמת חיים. איסור אכילה זה הינו איסור לא תעשה שחיובו כרת.
- כשם שמותר לגלח את השיער ("תער לא יעבר על ראשו" במדבר ו', משמע שמי שאינו נזיר מותר לגלח) או לגזור את הצפרנים ("ועשתה את צפרניה" דברים כא'), אין מצוה לקוברם ואין בכך משום חילול קדושת הגוף, כך אין איסור אכילה בחומרים אלו. במסרת כללו חומרים אלו בהגדרת 'שורשם חי וגזעם מת' וזוהי גם מציאות העור המת שמסביב לצפרני הידים והרגלים וכדומה לכן אין איסור בכרסומו ובליעתו. (לגבי מנהג של נשים מסוימות לאכול ערלת תינוק, כיון שהוא עור ובשר חי שנכרת מן הגוף ככתוב "ימול בשר ערלתו" הרי הוא באסור כרת ככל אכילת בשר אדם.)
- כיון שחלב הינו חומר שהגוף מיצר על מנת להפרישו (כגון שתן) ואינו חלק ממבנה הגוף שמיצרו אין איסור באכילת חלב אדם.
4.מצות כיסוי הדם
ויקרא פרק יז (יג -יד)
"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת"
ואיש ..ומן הגר – מצוה לישראלים, עבדים (כל שמחויב בו גר כל שכן שמחויב בו עבד), גרים,(כל האמורים הן אנשים והן נשים).
אשר יאכל – ציווי זה מתיחס רק לבע"ח שניתן לאכלם כלאמר בע"ח טהורים, אבל בע"ח טמאים אין מצוה לקבר את דמם.
אשר יצוד… ושפך את דמו וכסהו – הדם שצריך כיסוי הוא הדם שדרכו להשפך כשיפתחו כלי הדם עם הריגת הבהמה עד מותה אבל מיעוט הדם שנותר בבשר ויוצא תוך כדי ניתוח הבהמה אין צורך לכסותו. לכן גם אין צורך בכיסוי טיפות דם שינתזו לצדדים בזמן השחיטה או דם שעל הסכין שלא במיעוט זה יוצאת הנפש וטעם הציווי בא משום יציאת הנפש עם הדם כפי שמורה בטעם המצוה "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" ומצות כיסויה הינו משום כבוד הנפש. לכן לא ציוה לכסות את דם הבהמה או אף האדם לכשיפצעו בחייהם משום שאין בכך יציאת נפש.
ציד חיה או עוף – במסרת למדו מהנכתב "ציד חיה או עוף" שמצות כיסוי הדם חלה דוקא על חיות ועופות ושאין מצוה לכסות את דם בהמות הבית הטהורות (שור כבש ועז).
יש לדחות לימוד זה, משום שציווי זה הינו חלק ממכלול ציווים שניתנו לישראל בדיבור זה (ויקרא יז) ולענין מצות כיסוי הדם יש ללמוד דיבור זה (ויקרא יז) כך: ראשית ציוה האל שבהמות הבית כיון שראויות להקרבה על מזבחו לא ישחטו כחולין אלא יובאו כקרבנות שלמים ונפשם -דמם יוקרבו לאל, ככתוב שם (ויקרא יז ו) "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'" ואם לא "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (ויקרא יז ד), כלאמר שחייב כרת על שפיכת דם הבהמה. משנית להוראה זו הורה ביחס לחיות טהורות שאינן ראויות להקרבה אבל מותרת באכילה, שמותר להורגם לאכילה בדרך חול ולגבי דמם-נפשם אע"פ שאינה קדושה דיה להיות מקורבת לאל, מכיון שטהורה היא, ינהג הציד כבוד בנפשם ויקבור את דמם ככתוב "ושפך את דמו וכסהו בעפר כי נפש כל בשר דמו…"(ויקרא יז יג-יד). שלישית להוראות אלו הורה, "חיה או עוף אשר יאכל" כלאמר בעלי חיים שאינם ראוים לאכילה משום טומאת נפשם, אין צורך לנהוג כבוד בנפשם ולקברה משום שטמאה היא.
היות הקבורה במקום קדוש ודרך הקבורה לטובה או ההפך מכך במקום טמא ולרעה, מותאמים לקדושת האדם וזכויותיו או לרשעתו, נלמדת מכתובים רבים. כגון "ויקבר אתו בגי" כמתואר בקבורת משה שהאל קברו, או בבקשתו של יעקב "אל נא תקברני במצרים" ובקללות נכתב להפך "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם" "והיתה נבלתך למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד", שלרשעתם אין להם קבורה ואף לא שיבה לאדמה אלא יאכלו על ידי מי שלכאורה פחותים מהם. כך גם בספרי הנביאים (אע"פ שאינם ראיה) כגון "לכן כה אמר ה' אל יהויקים בן יאשיהו…לא יספדו לו…קברת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים" (ירמיהו כב) "ואתה על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז יז) וכד'.
לאור האמור לעיל, הסיבה שלא הורה בדיבור זה (ויקרא יז) את כיסוי דם הבהמות הראויות להקרבה, היא משום שבהתאם לדרגת קדושתם אסר לחלוטין את הריגתם בדרך חול מחוץ למקדש וחייב הנהגה קדושה ומכובדת יותר לדמם מאשר לדם חיות ועופות טהורים והיא נתינתו על גבי מזבח ה'. לכן אם חלה חובת כיסוי הדם בחיות ועופות טהורים שקדושתם פחותה מקדושת הבהמות הראויות לקרבן לאל (שור כשב ועז) ובהוראה שציוה על כיסוי דם חיות ועופות הורה על קבורה קדושה יותר לדם שלשת הבהמות, כל שכן שתחול חובת כיסוי הדם על דמי שלשת הבהמות הראויות להקרבה בזמן שמותרות להשחט מחוץ למקדש ובדרך חול כנכתב בדברים יב.
בהתאם לנכתב לעיל, שהקבורה מותאמת לקדושת וטהרת האדם/בע"ח יש לבאר כשם שצוה כיסוי דם רק לבע"ח טהורים ולא לטמאים כנלמד מהמילים "אשר יאכל" כך ציוה כיסוי דם רק לבעל חיים טהור שנהרג על ידי אדם לצורך אכילה שהוא מות טהור ככתוב "אשר יצוד…אשר יאכל". אבל נבלה וטרפה של בעלי חיים טהורים שמתו מות טמא ואסורות באכילה (ראה מאמר נבלה וטרפה) וכל הנהרגים שלא לשם אכילה אלא מסיבה של חטא בבע"ח כגון בע"ח שהרג אדם או שרבע/נרבע לאדם, כיון שמתו בטומאתם אין מצוה לקבור את דמם.
ושפך את דמו – משום איסור אכילת הנפש כפי שמבאר בהמשך הכתוב (פס' יד).
וכסהו בעפר – משום "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב". (בראשית ג יט) לכן, בהמות, חיות יבשתיות ועופות, כיון שלוקחו מן הארץ ככתוב "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" מצות כיסוי דמם צריכה להעשות בעפר. עוד יש ללמוד מהכתוב "רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב) שלא רק הכיסוי צריך להיות בעפר אלא גם שפיכתו צריכה להיות אל הארץ בהתאם לטעם הציווי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" וכו'. בהתאם לכך אין לשחוט לתוך עפר של עציץ אלא אם כן הוא עציץ נקוב או מחומר אדמתי כגון אבן או חרס ומונח על האדמה וכן אין לשפוך את הדם לעציץ נקוב שתלוי באויר ואינו מונח על האדמה. במצב שאין אפשרות לשפוך את הדם על האדמה כגון השט בספינה וכד' צריך להביא עימו עפר לספינה, לשחוט על גביו ולכסות וכשיגיע ליבשה יקבור עפר זה או שישמור את הדם בכלי וכשיגיע ליבשה יקבור אותו.
בענין דם דגים – מכיון שכיסוי הדם נובע מקדושת הנפש-דם (ויקרא יז יד) ומכיון שדגים הינם בעלי נפש (בראשית א) ומכיון שמלכתחילה נאסר להורגם על מנת לאוכלם כנאסר ביחס לבע"ח יבשתיים (בראשית א כט-ל) וכן התיר את הריגת הדגים עם הריגת בעלי החיים היבשתיים בהוראה אחת וכן סייג באותה ההוראה את אכילת הדם ללא הוצאת הדגים מההוראה (בראשית ט ב – ד), יש ללמוד שאין להבדיל בין נפש הדג לנפשות בע"ח אחרים, מצות כיסוי הדם חלה גם על דם דגים, וחובה לכסותו. מאידך גיסא כיון שמקור הדג אינו מן העפר אלא מן המים ככתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה"(בראשית א) ומכיון שטעם הציווי הינו השבת הדם למקורו ככתוב "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת"(בראשית ג), המצוה תתקים בהשבת נפשו למקורה למים ולא לעפר. אי היות הדבר מפורש בכתוב אינו ראיה שאין מצוה בכיסוי דם הדגים, שכן גם כיסוי דם שלשת הבהמות הראויות להקרבה לא פורש. אבל כיון שיש טעם למצוה והטעם מתקיים גם ביחס לבע"ח אלו הרי שהציווי חל גם עליהם. הדבר נכון בכל חוקי התורה שטעם החק מחל אותו על עוד מקרים רבים שאינם מפורשים.
בהתאם לכך, הקונה דג חי לביתו ישפוך את דמו בכיור למערכות הניקוז וכד'. מי שדג על שפת הים וכד' יכול להרוג את הדג ולתת לו לדמם לים או יוציא את דם הדגים לכלי וישטוף אותו בים וכד'.
בענין שרצי העוף (חגבים וכו') – כיון שאין להם דם (ראה לעיל סיכום איסור אכילת דם סעי' 9) לא חלה עליהם מצות כיסוי הדם.
בעפר – המילה עפר מתארת את שכבת האדמה העליונה. צירוף פ'ר' לשון דבר שנחלק ונבדל ממקורו וצירוף ע'פ' כפשוטו ולכן מתאר את החלק העליון של האדמה שיכול לנוע ולעוף עם הרוח. חלק זה של האדמה איננו רק אדמה ואבנים (שהם הכלולים בהגדרת אדמה לצורך קבורה ובהתאם לצורך נתינת דמי המוקרבים ולכן "מזבח אדמה…ואם מזבח אבנים") אלא כולל בלאי חומרים רבים כגון בלאי צומח, מתכות וכו'. בהתאם לכך כל חומר שבטל לאדמה כלאמר שלא ניתן לו ערך עצמי ונבדל אלא נתיחס אליו כחלק ממנה, אע"פ שמתחילה היה סוג חומר אחר או כלי, נחשב כעפר וניתן לכסות בו. מאידך גיסא דברים שאינם בטלים לאדמה משום היותם בעלי ערך או צורה כגון מתכות יקרות, כלים ושברי כלים שמובחנים ודעת אדם עליהם ואפילו לשלילה כגון פסולת שמובחנת לאדם ורוצה לפנותה למקום אשפה, אין לכסות בהם שאינם עפר.
בהתאם לטעם של שיבת הדם למקורו לאדמה כמבואר לעיל, יש ללמוד שניתן לכסות בעפר, באדמה ודאית, באבנים גדולות או קבורה בחפירת בור והשבת האדמה לבור וכו'
סיכום:
1.כשיהרוג אדם בהמה חיה או עוף טהורים לשם אכילה, מצוה עליו לנהוג כבוד בנפשם ולקבור את דמם ע"י שפיכת דמם אל האדמה וכיסויו בעפר/אדמה/אבנים. אין צריך לכסות דם בע"ח טהורים שמתו בטומאה כגון נבלות, טריפות או נהרגים במשפט כגון שהרגו אדם רובע/נרבע לאדם.
2.מצוות כיסוי הדם חלה גם על דם דגים. הדרך לקימה בדגים הינה על ידי השבת הדם למקוה מים. לכן הלוקח דג חי לביתו יכול להוציא את דמו לתוך הכיור שכן מערכת הניקוז מגיעה למקוה מים. שרצי העוף (ארבה וכו') כיון שאין להם דם אין מצות כיסוי דם חלה עליהם.
3.השוחט בע"ח יבשתיים ועופות במקום שאינו יכול לשפוך את דמם על הארץ ולכסותו בעפר, ישמרנו בכלי עד שיגיע למקום שיוכל לשופכו על הארץ ולכסותו בעפר. עציץ נקוב שמונח על האדמה ניתן לשפוך את הדם על העפר שבתוכו ולכסותו.
4.כל מה שקיים כחלק ממבנה האדמה אפילו אבנים גדולות כשר לכיסוי. כך גם חומר דק שאחר שיונח על האדמה יראה כחלק ממנה, כגון חתיכות קטנות של מתכת עץ וכדומה המעורבים באופן טבעי באדמה כולם ראוים לכיסוי. אין לכסות בדברים שאינם בטלים לאדמה משום היותם בעלי ערך או צורה כגון כלים ושברי כלים שמובחנים ודעת אדם עליהם, אפילו לשלילה כגון פסולת שדרך לפנותה.
5.בניגוד לדרך המקובלת אצל השוחטים בימינו, צריך לשפוך את כל דם הנשחט שהנפש יוצאה בו לארץ ולכסות היטב את כולו ולא רק דוגמית ממנו. מן הראוי לכל מי שנוהג להרוג בע"ח יבשתיים ועופות לאכילה, שיחזיק במערכת כלי ההריגה שלו כלי שעמו יוכל להכין את העפר לקליטת הדם וכיסויו, סימן לדבר "ויתד תהיה לך על אזנך". בהתאם לכך יש יתרון להכין גומה ולשפוך את הדם לתוכה כדי שלא יתפזר ויהיה אפשר לכסותו היטב. במקרה ששחט לגומה אם ירצה לאכול במקום השחיטה יזהר לכסות היטב את הדם משום איסור "לא תאכלו על הדם".
- איסור פגיעה גופנית בבע"ח
"ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא פרק כב כד)
במסורת למדו מכתוב זה לאיסור פגיעה באברי הרביה בלבד, אבל יש ללמוד מכתוב זה איסור חבלת כל איבר בבהמה. שכן בסירוס זכרים יש משום שתי הסיבות בגינן מותר להרוג בע"ח: מניעת נזק ואכילה. זכרים לא מסורסים עשוים להיות תוקפנים ובפרט בעת יחם הנקבות והסירוס מונע זאת. כך גם הסירוס מונע את התקשות סיבי השריר ומשאיר את הבשר רך יותר וכן מונע טעמים וריחות הנגרמים כתוצאה של התפתחות כח הרביה מה שמשרת את צורכי האכילה. היה מקום לטעון שכשם שמותר להרוג לשם מניעת נזק ולשם אכילה כך מותר לחבול בבהמה לשם מניעת הנזק ולשם אכילתה (בפרט שאיסור חבלה הינו התפשטות של איסור הריגה ולכן הורה את חוק החבלות עם חוק ההריגה ויקרא כד, שמות כא) לכן הוצרך הכתוב לבאר שפעולות חבלה אלו אסורות. מתוך כך יש ללמוד שסירוס זכרים שהיה מקום לטעון שמותר אסור וכל שכן שאר חבלות.
עוד ניתן ללמוד זאת מהכתוב שאחריו "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" קרא למומים "משחתם" כלאמר שהמומים הינם השחתה. בואר לעיל באיסור ההריגה שככל שדרגת הקיום גבוה יותר (אל, אדם, חי, צומח), כך איסור הפגיעה באותה מציאות חמורה יותר. יש ללמוד מכך שאם אסר השחתה בעצים כל שכן שאסר השחתה בבע"ח ומכיון שהטלת מום-פגיעה באבר הינה השחתה הרי היא אסורה. [אין לאמר שיש להבדיל בין השחתת העץ משום שהיא הריגתו לבין השחתת אבר בבע"ח שהינה הטלת מום אבל אינה הריגתו ולכן ניתן לראות את השחתת אבר בבהמה כקלה מהשחתת עץ ואי אפשר ללומדה ממנה. שכן גם עצים שיגדעו יוציאו חוטר מגזע או נצר משרש ואין זו הריגה מוחלטת. ההפך הוא הנכון, כפי שדויק במסרת, חמורה פגיעת איבר שאינו חוזר (אינו עשוי להבריא ולהתחדש) כגון "לחפשי ישלחנו תחת עינו", (שמות כא) מפגיעה באיבר חוזר. צמיחת חוטר מציבה את השחתת העץ כהשחתת איבר חוזר ואילו הטלת מום באיבר הבהמה שיושחת ולא יחזור הינו השחתה חמורה יותר]
סיכום :
בכלל "לא תעשו" של חבלת והשחתת אברי הרביה כלולים איסור פגיעת והשחתת כל איבר בבע"ח. אבל נכתבה השחתת אברי הרביה בלבד משום שהיה מקום לטעון שתהיה חבלה זו מותרת. בהתאם לכל האמור לעיל גם אין הבדל בין השחתת אברי רביה של זכרים או נקבות, כל ההשחתות אסורות.
- איסור התעלמות מבהמה במצוקה (לא תעשה)
- מצות סיוע לבהמה במצוקה (עשה)
נכתב "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"
"לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב, א, ד)
המילים "והתעלמת מהם" מתיחסות לרבים והמילה אחיך מתיחסת ליחיד (כן משמע מהמילים "שיו" ו"שורו" שמתיחסות ליחיד, לכן גם ניקוד הח' של אחיך כמקובל בחיריק ולא סגול). לכן המילים "והתעלמת מהם" מתיחסות לשורו ושיו או שורו וחמורו ולא לאחיך. מכך יש ללמוד שלא ציוה שנשיב את האבדה או נסייע בהקמת הבהמה רק מצד יחסינו כלפי בעליה, אלא הורה איסור התעלמות מבהמה במצוקה וחובת סיוע לבהמה במצוקה. יתר על כך, ממקרה של בהמה שאבדה יש ללמוד שחובת הסיוע אינה רק במצוקה גופנית כמו ב"נפלים בדרך" או ב"רבץ תחת משאו", (שמות כג ה) אלא אף במצוקה נפשית, שכן הבהמה יכולה למצא את צרכיה, ועיקר מצוקתה היא מצוקה נפשית כתוצאה מאובדן הבית והבעלים.
האמור לעיל מובן גם מהכתוב במצוות השבת "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג יב) "לא תעשה כל מלאכה…וכל בהמתך…למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" כלאמר הורה שניתן מנוחה לבהמות כמנוחה לעבדים לגרים ולישראל עצמם. (לא שישראל עבדים גרים ובהמות שוים, אבל הדרגה התחתונה המשותפת לכלם נקראת נפש, ויש לה יחס לשבת ככתוב "שבת וינפש" "וינפש בן אמתך" וכו'). כך נראה גם מכתובי השמיטה "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה ז) "והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כג יא)
סיכום:
כשם שציונו האל שלא להרוג בע"ח לשוא, ושהעושה כך עובר בלא תעשה וחייב כפרה מהאל, כך ציונו האל לנהוג בבע"ח בכבוד וברחמים ולסייע לבע"ח שנמצא במצוקה. אסר להתעלם ממנו ולא לסייע לו, הן במצוקה גופנית והן במצוקה נפשית משום היותם בעלי נפש.
לפי כך כל שכן שאסור לפגוע ולצער בעלי חיים. בכלל זה יש לאסור מלחמות בע"ח כגון תרנגולים ופרים, ציד לשם שעשוע (אפילו שהניצוד משוחרר אחר לכידתו) וכן סוגי פיטום שמזיק ומצער. יש לסייג מאיסור זה את הנדרש לחינוך הבהמה, ואדרבה מי שלא מחנך את הבהמה כפי הנדרש על מנת שלא תזיק, הרי הוא מזיק הרבים ויתכן אף רוצח ככתוב "השור יסקל וגם בעליו יומת". הדבר פשוט גם מקל וחומר שאם מותר לענוש וליסר אדם ככתוב "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" או "ויסרו אתו ולא ישמע", קל וחומר שמותר ליסר בע"ח כפי ההכרח. כיון שבע"ח שונים זה מזה בטבעם אי אפשר להניח כלל עד כמה ואיך מותר או צריך ליסרם והמגדל צריך לדעת נפש בהמתו.
8.דרך ההריגה
דחית הלכות שחיטה
חוקי השחיטה המסורתיים כגון חיתוך רב קנה וושט בבהמה או אחד משניהם בעוף, דרך חיתוכם וחוקי הסכין לא הוזכרו בכתוב. במסרת דרשו את הפסוק "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (דברים יב כא) "דתניא, רבי אומר: "וזבחת… כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה" (חולין דף כח א). כלאמר מהמילים "וזבחת…כאשר ציויתיך" למדו שציוהו כיצד לזבוח. אך משום שאין כתוב שמורה כיצד לזבוח בכל התורה שבכתב, למדו במסרת שציוה האל את משה בדיבור כיצד לזבוח והדבר הועבר במסרת על פה ללא כתיבה.
נוסף על כך כיון שאין כתוב שמורה על חוקי סכין שחיטה, תלו במסרת את חוקי הסכין במילים "ושחטתם בזה" הכתובות בספר שמואל א (פר' יד, לג – לד) "וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיקֹוָק לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַיקֹוָק לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם". אלא שהכתוב בספר שמואל אינו מתיחס כלל לסכין שחיטה כי אם לאיסור אכילה על הדם. ביאור המילים "ושחטתם בזה" מתיחס לאבן הגדולה, כלאמר ציוה אותם שאול שמקום השחיטה יהיה האבן, ואחר כך ילכו לאכול באשר יאכלו כדי שלא יאכלו על הדם.
הסבר למילים "כאשר צויתך":
משום שהמילים "כאשר צויתך" מורות שמשה ציוה את ישראל דבר מה בענין הזביחה ומהן דרשו במסרת את חוקי הזביחה יש לבאר מה ציוה.
הציווים נחלקים לשנים, אלו שנאמרו עם הוראה זו בערבות מואב (דברים יב) ואלו שנאמרו בהר סיני (ויקרא יז). אע"פ שיש כפילות מסוימת בהוראות שבויקרא יז ודברים יב, חזרה על הוראות אלו נדרשת שכן כל אחת מהוראות אלו נובעת ממצב שונה ובהשתנות המצב משתנה החק. הראשונה (ויקרא יז) נובעת מכך שעם ישראל חונה מסביב למשכן. למצב זה ישנם חוקים אחרים ממצב בו אינם חונים סביב המשכן. השניה (דברים יב) מתיחסת למצב בו הגיעו ישראל למנוחה ונחלה וקיים המקום אשר בחר בו ה'. למצב זה חוקים אחרים ממצב בו אין מנוחה, נחלה ומקום שבחר בו האל. הציווים המתיחסים לזביחת החולין הינם ארבעה ואלו הם:
- איסור זביחה לשעירים ככתוב "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא יז ז) המילה "לדרתם" מלמדת שזהו ציווי תמידי בזביחת החולין ולא רק לזמנו.
- ציווי על ניקוז הדם החוצה מגוף בע"ח משום איסור אכילת נפש שחל בכל המצבים ואף צווה לבני נח (כמבואר לעיל) "ושפך את דמו" (ויקרא יז) "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב)
- בנוסף לאיסור אכילת הדם הורה שם (פס' יג) גם על כיסוי דם בע"ח שיהרגו על ידינו לצורך אכילה (בואר לעיל) ככתוב "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר".
4 בדברים יב' מתיחס למצב בו יש מנוחה ונחלה וקיים מקום אשר יבחר האל. במצב זה אסר זביחת קדשים שלא במקדש אבל התיר זביחת חול בכל מקום, (מה שאסר כשחונים מסביב למשכן בויקרא יז') ככתוב "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" (דברים פרק יב טו). "רק בכל אות נפשך…ואכלת" להורות שהבשר שנשחט מחוץ למקדש ישחט לשם תאות נפשם באכילת בשר ולא משום הקרבה לאל.
בנוסף לכך שחוקי השחיטה הכתובים במסרת לא נכתבו כלל בכתוב, יש ללמוד מכתובים מסוימים סתירה לחוקים אלו:
נכתב "והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". (ויקרא א) כלאמר הורה שלא יעלה אפילו מעט מזוהמת מערכת העיכול של הבהמות (הכרעיים מזוהמות מעט כתוצאה מניתוק המעי שמחובר בהן) על המזבח. בחק השחיטה המסורתית, הותנתה כשרות השחיטה בחיתוך רב הושט בבהמה ואם לא נחתך רובה הרי היא נבלה. אלא שאם תחתך הושט עם כלי הדם שבצואר, עם הדם שיזרום מעורקיו לכלי קבלת הדם לצורך זריקתו על המזבח, תזרום גם זוהמה ממערכת העיכול דרך הושט החתוכה ונמצא שתנתן מזוהמת מערכת העיכול על גבי המזבח כשיזרק עליו הדם. דבר זה סותר את הכלל העולה מן הכתוב דלעיל וכתובים נוספים שמורים שאסור שתעלה מזוהמת מערכת העיכול על גבי המזבח. לכן יש לדחות את הכלל 'רב שתים בבהמה'. (אין לטעון שיש לסתור זאת מכך שדם העוף ניתן על גבי המזבח בעוד הושט פתוחה ועשוי להשפך ממערכת העיכול עם נתינת הדם, שכן בעולת העוף אע"פ שמסיר את המוראה אין ניקוי או הסרה והשלכה של מערכת העיכול שבתוך הגוף ועולה עם תכולתה למזבח)
כן יש ללמוד מהכתוב בעולת וחטאת העוף "ומלק את ראשו" ומהכתוב בחטאת העוף "ממול ערפו ולא יבדיל". כתובים אלו דוחים את חוקי השחיטה המסורתיים של הריגה על ידי חיתוך קנה וושט ודוקא בסכין. יש לשלול את האפשרות שהריגת העוף שלא כחקי המסרת מנבלת אותו לאכילת ישראל אבל מותירה אותו מותר וטהור לאכילת מזבח וכהנים, שכן איסור אכילת הנבלה וטומאתה נפתחת בהוראת "לא תאכל כל תועבה…לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (דברים יד) כלאמר נאסרה בדיבור זה אכילת הנבלות עם שאר בע"ח טמאים משום היותם תועבה. תועבה זו אינה תועבה לאדם כי אם כלפי האל שכן אין בע"ח טמאים כגון חזירים, ארנבונים ואחרים נתעבים לדעת רב ככל בני האדם כי אם לישראל משום מצות האל. לכן יש לדחות את האפשרות שנבלה שהוגדרה כתועבת האל תעלה על מזבחו. וכן יש ללמוד מכך שהתיר את הנבלה לגוים ואסרה על ישראל ונתן טעם לאיסור שישראל קדושים מן האומות ומיוחדים לאל. נמצא שכל שכן שתאסר אכילת הנבלה לכהנים שקודשו קדושה יתרה לאל ביחס לישראל וכל שכן לאישי ה'. לכן יש ללמוד שהריגת העוף שלא ע"י חיתוך קנה או ושט בסכין אינה מנבלתו ולדחות מכך את חוק השחיטה המסורתי.
כן יש ללמוד מהכתוב "אשר יצוד" שלא ביאר כיצד יצוד או יהרוג את הניצוד משום שכל ההריגות כשרות.
כך גם ניתן ללמוד מהכתוב "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו". שאם רק חיתוך רב קנה וושט בסכין היה מתיר את הבשר לאכילה וכל שאר ההריגות מנבלות לא היה צריך להוסיף "ולא יאכל את בשרו" שברור שהנהרג בסקילה ולא בחיתוך שני סימנים אסור משום נבלה.
סיכום:
העולה מכל האמור לעיל שאין כתוב שמורה על דרך הריגה מסוימת ושדרך ההריגה המסורתית שבילתה הוגדר במסרת שיחשב הבשר לנבלה ויאסר באכילה אינה הוראת הכתוב ואינה מתאימה בהקרבת בהמה. מאידך גיסא מכל הציווים שבוארו יש ללמוד:
1.כשם שציונו לנהוג בכבוד ורחמים כלפי בע"ח בחייהם ובמותם משום קדושת הנפש, כך חובה לנהוג בכבוד וברחמים בזמן הריגתם ולברור להם את ההמתה הקלה ביותר. בהתאם לכך, אין להתחיל בניתוח בע"ח בטרם מתו.
- חובה על ההורג לנקז את הדם לאדמה ולקוברו משום מצות אסור אכילת דם ומצות כיסוי הדם.
9.הערות:
1.הכתוב "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי" (דברים ה כב) אינו מכנה את האדם במילה בשר אלא מתאר את החריגה שנעשת בהר סיני שדרגת הבשר אשר ככלל אינה מסוגלת לסבול את הגילוי הנבואי ונוטה למות כתוצאה ממנו עמדה בו לישראל ולא מתו.
2.המובן ממצוות וחוקים רבים בכתוב, שכל השייך לאדם אינו שייך לו באופן מוחלט אלא כפיקדון הוא בידו ושייך הוא לאל. בהתאם לכך יחסו ופעולתיו של האדם כלפי השייך לו מוגבלים בהתאם לטוב ולראוי בעיני האל. דוגמאות – חוקי השמיטה והיובל שמגדירים "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" ולכן אין אדם יכול למכור את אדמתו והאפשרות היחידה שהיא יוצאת מידו הינה כלפי האל בהקדש/חרם (ויקרא כז). כן הוא ביחס לעבדיו ושפחותיו העברים שקנינו עליהם מוגבל ויוצאים ב6 או יובל וכן גם ביחס לעבדיו הגוים שאינם ברשותו לחבול בהם או להרגם ככתוב "לחפשי ישלחנו תחת שינו" או "נקם ינקם" וכן ביחס לבתו ככתוב "אל תחלל את בתך להזנותה" וכן ביחס לבהמותיו ככתוב "למען ינוח שורך וחמרך" "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ויש עוד הוראות רבות בכתוב שמורות כלל זה.
3.הכתוב אומר "והבל הביא", לא נכתב ששחט ושרף אלא רק "הביא". יש להתיחס לכך שבע"ח דאז לא היו כבע"ח דהיום כעולה מסיפור הנחש "והנחש היה ערום…ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים" (בראשית ג) וכו' כלאמר שהיה הנחש בעל יכולת לחשוב ולדבר וכך גם שאר בע"ח. השינוי שחל במציאות החומרית הוא דבר פשוט שכן אין החומר ממנו עשוי הגוף בימינו יכול להתקיים קרוב לאלף שנים או אפילו מאתיים כמתואר אודות אורך חיי הנזכרים בדורות מאדם עד אברהם וכו'. יש להבין את הכתוב והבל הביא ככתוב "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" "ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי" (שמות כח א) שהוא עילוי התלמיד ע"י מורו מהדרגה בה הוא נמצא לדרגה קרובה יותר לאל. כך בע"ח דאז שהיו בעלי דעה ודיבור לא היה צורך בהקרבתם ע"י שחיטת ושריפת גופם באש כפי הנדרש אחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ וכפי שהתחדש חק הקרבנות במשך הזמן שאחר המבול. ניתן להבין שכך גם דעת תרגום אונקלוס, משום שבכל המקומות שנכתב חלב כתיאור לשומנים שבתוך הבטן, התרגום הינו ת'ר'ב ואילו כאן תרגם "ומשמינהון" ולא 'ומתרבהון', לאמר שלא נשחטו נותחו והוצאו חלביהם מבטנם, אלא חלביהם הכתוב כאן בא לתאר את המשובחים שבצאנו של הבל.