מיהו מעם ישראל

 (בימינו מיהו יהודי)

 

בתורה אין הוראה ברורה ביחס לנולדים מנישואי תערובת, ועולה השאלה האם הנולד לאם ישראלית כמקובל בזמנינו ישראל הוא או הנולד לאב ישראלי או הנולד לאב ואם ישראלית? על שאלה זו ניתן להשיב במספר דרכים.

חלקי המאמר:

1.דרך הטבע בענין ההולדה לפי התורה

2.דרשת בן אשה ישראלית

3.דחית דרשת כי יסיר

4.בענין המסורת

5.בימנו

6.בענין מהות ההבדל

1.דרך הטבע בענין ההולדה לפי התורה

יש ללמוד מדרך התורה בענין הצומח והאדמה (מבלי להזדקק לישוב התפיסה המדעית והתורנית בענין רביית הצומח). הוראת התורה הינה שהצמח והאדמה הינם זוג זכר ונקבה "אשר זרעו בו על הארץ" הדברים מתבטאים בחוקים רבים כמו שמיטה בה "שבת הארץ" הינה שביתה מגידול הצומח ושביתה מבעלות האדם על הצומח משום שהאדמה והצומח אחד הם וכן "שדך לא תזרע כלאים" כלאמר האיסור אינו רק הרכבת חלק צמח אחד בחלק צמח שני אלא הפרדת אדמות כלאמר זו חלקת צנון וזו חלקת גזר כעין זו אשת זה וזו אשת זה משום שהצמח והאדמה נחשבים מערכת אחת וכו'.

האדמה במבט הפשוט עושה את מעשה האשה, היא קולטת את הזרע אל תוכה שם הוא עובר תהלכים משתנה מזרע לצמח ובוקע מתוכה החוצה. כשם שהאדמה לא תוציא תמר מזרע רימון שיזרע בה אלא רימון ולא תוציא רימון מזרע תמר שיזרע בה אלא תגדל את אשר יזריע בה העץ ובאותה חלקה יגדלו סוגי עצים רבים כפי מה שיזרע בה כך האשה לא קובעת את סוג הולד אלא תוציא את מה שיזריע בה הזכר אם ישראל ישראלי ואם גוי אז גוי.

לכן לא נכתבה הוראה מפורשת כי הדבר הינו בגדר דרך ארץ השוה לכל, לגוים ולישראל. שאלת היחוס הינה כעין השאלה האם מי שנולד עם אברי זכר הוא זכר או שיתכן והוא נקבה והפוך דבר שכל עוד השפיות קיימת לא ישאל. כתוצאה מתקנת חכמי ישראל בענין זה לישראלי החי בזמנינו הדבר לא ברור כי כבר נולדנו לתוך העיוות התפיסתי. אמנם ישנם או היו שבטים מבודדים במקומות נידחים שיסו לאם אבל בכל הגוים מהעולם הקרוב לנו באירופה אסיה ואפריקה שמצפון לסהרה הדברים ברורים ולכן אנשים נושאים את שמות משפחת אביהם ולא אימותיהם. לכן בכל התורה ולדות אדם מיוחסים לאבותיהם בפשטות בתיאור "בית אב" "בית אבותם"  ללא צורך להגדרת הדבר בחק ואין ולדות ישראל וגוי יוצאים מכלל זה.    

 

2. 2. דרשת בן אשה ישראלית

ויקרא פרק כד

(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:

(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:

מפרשיה זו ניתן ללמוד את משפטו של בן תערובת. דייק הכתוב לקרוא לאיש עימו רב המקלל ישראלי, ומנגד דייק הכתוב במקלל שלא לקוראו ישראלי אלא בן איש מצרי או בן אשה ישראלית. ללמדך, שהנולד מזכר גוי אינו ישראלי כי אם גוי.

ואם ישאל מדוע לא קרא הכתוב למקלל מצרי הרי בן מיוחס אגב אביו ואם אביו מצרי הרי שהמקלל מצרי, אלא שהוכיח בכך שיצא עם ישראל למדבר שעזב את מצריותו. אע"פ שעזב את מצריותו והלך עם ישראל ואע"פ שאימו בת ישראל לדרגת ישראל לא הגיע, והוא המכונה בכתוב "וגרך אשר בקרב מחנך".

כך גם ביאר בספרא פרשיה זו (ספרא אמור פרשה יד פסקה א) "בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר" דייק שם את המילים "בתוך בני ישראל" שאם ישראלי הוא מדוע צריך לכתוב בתוך בני ישראל אלא ללמדך שאינו מכלל ישראל. עוד דייק שם בספרא "ואיש הישראלי, זה שכנגדו" שזה שכנגדו ישראלי בניגוד אליו.

כן דייק שם בעקיפין "ויצא בן אשה ישראלית…שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן, אמר להן מבנות דן אני אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף" בצורה בסיסית רצה לאמר שאם אינו בן זכר דני אלא בן נקבה משבט דן אינו משבט דן. אבל להבין טוב יותר יש להסתכל בדרך כלל ופרט, יש כלל שנקרא ישראל ונחלק לשנים עשר חלקים וכל מה שבכלל זה נכלל באחד משנים עשר חלקיו ואם אדם אינו נכלל באף אחד מן החלקים ממילא אינו כלול בכלל שכולל אותם. כיון שאשה אינה מיחסת לשבט אינה יכולה ליחס גם לכלל העם. משמעות הדרשה אינה רק חוקתית מעשית משמעות הדבר הינה מהותית יש איכות מסוימת שנקראת ישראל שהיא יכולת ידיעת אלוהות מסוימת ונפרטת באופן כללי לשתים עשר איכויות ומי שנכלל בהן הרי הוא כלול בידיעת האלוהות באיכות הזו ושיכת לגביו הברית שכרת האל עם ישראל ומי שלא לא אלא יכול להספח על איכות זו כ "גר" ובא התנא דספרא והסביר "לבית אבותם" אם אינך בין לאב אלא לאם משבט הדני אינך באיכות הנקראת דן וממילא לא באיכות ישראל.

עוד יש לדייק בדרשת התנא שהעמיד את הריב אודות היכן יחנה בן המצרי. יש להבין שמשמעות החניה הינה היחס בין ישראל לאל ככתוב בהמשך הפסוק "סביב לאהל מועד יחנו" כלאמר מיקום אותו מחנה הינו ביחס לאהל מועד ולשוכן בו והינו צורת ואיכות היחס של אותה איכות שנקראת "דן"  ביחס לאל והמשמעות שאין בן המצרי יכול לחנות במחנה דן, היא שאין בו נשמת בן דן בן ישראל ואינו יכול להתיחס לאלוה כבן דן בן ישראל. יתר על כך יש להבין שיש מחיצה לפנים מן מחיצה ותיארו זאת חכמים בדרשת "וישלחו מן המחנה" ששלש מחנות הם שכינה לויה וישראל וכשם שחטא הוא לישראל להכנס שלא כחק לפנים ממחיצת קלעי החצר "וכל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" לסיבת היחס בין דרגת אותו אדם להשכנת האל באותו מקום כך גם חוטא הגר כלפי האל אם יכנס למחנה ישראל שלא כחק.

מכאן גם יש לדחות את טענת לפני מתן תורה תרכובת ישראל ושאינו ישראל הולכת אחר האב אך לאחר מתן תורה הולד הולך אחר אימו. שכן טענת תנא דספרא שדני וישראל הוא רק בן לאב דני מתבססת על הכתוב "איש על דגלו לבית אבותם יחנו בני ישראל" והיא הוראה שניתנה אחר מתן תורה.

 

3.דחית דרשת "כי יסיר"

הובא בקדושין סח ב ובכתובות כג' א "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה" כלאמר דרש רשב"י כי יסיר לשון זכר כלאמר זכר גוי יכול להסיר את בנו מהישראלית משום שבנו ישראלי מה שאין כן בולד גויה מישראלי שאינו ישראל כלל ואין בו הסרה. אלא שדרשת רשב"י רחוקה מפשט הכתוב כפי שיבואר.

מפרשיה זו דרש רשב"י שולד ישראלי מגויה כאימו:

דברים פרק ז

(א)כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:

(ב) וּנְתָנָם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:

(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:

(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

טענות כנגד דרשת רשב"י

1. פשט הפסוק אינו עוסק בולדות מנישואי התערובת כי אם בנישאים, שכתוצאה מהנישואין בגוי או בגויה ילמדו מהם לעבוד אלילים ויסורו מעם האל וכשם שבפסוק ג' דיבר על ישראלי וישראלית כך גם בפסוק ד' לא חילק בין בנך ובתך שיסור לעבוד אלילים שהאשה מצוה על כך כאיש, ובכל מקום כשמדבר על אנשים ונשים כאחד משתמש בלשון זכר.

גם אם נחשב כאילו ההסרה המדוברת מתיחסת לולד ולא לנישאים עדיין יש לטעון:

2. כי יסיר הכתוב בפסוק ד' מתיחס לנסתר הכתוב בפסוק ג' במילים "בנו" "ובתו" והוא שזה בנו או בתו יסיר את בנך. בצורה פשוטה הכונה לאומה אחת מתוך השבע כלאמר החיתי או הגירגשי וכו' כמו שמכנה את ישראל בלשון יחיד "שמע ישראל אתה עובר" ואם יבוקש לדייק שכתב בתחילה בלשון רבים ולא תתחתן בם, יש להשיב משום שבא לאסור את כלם אבל הנישואין הינם באדם ששיך ללאום אחד מהשבעה.
3. אם לא נבאר את "כי יסיר" על אומה ונרצה להסביר שמדבר על אדם בודד הרי שהאדם שמדובר עליו בפסוק הינו הגוי שהשיא את "בנו" או את "ובתו" כלאמר אבי הגוי או הגויה ואם כן אין חילוק בין נישואין עם גוי או גויה כי המסיר הוא אביהם.
4. גם אם ירצה לטעון שנושא הפסוק השתנה והכתוב בפסוק ד' אינו מדבר על אותו אדם מפסוק ג' וכי יסיר אינו על המחותן אלא על הנישאים עדיין כיון שמדבר בפסוק ג' גם על בנו וגם על בתו הרי שכשמדבר על זכרים ונקבות בתורה משתמש בלשון זכר ואין סיבה מיוחדת לטעון שאין הדבר כך גם כאן.
5. בספר שמות לד טז נכתב רק על נישואי בנותיהם ונכתב "וזנו בנותיו.. והזנו את בניך" לשיטת ר"ש מה בספר דברים "בנך" הולד אף בספר שמות "בניך" הולדות נמצא שגם הולד מן הגויה נקרא בנך, וכן אם מעיקרא הולד גוי מה אכפת לי שיעבוד אלהים אחרים.

סיכום לאור ברירות לשון הכתוב בפרשית המקלל שאין בן ישראלית ישראלי ולאור ברירות דעת התנא דספרא בענין ולאור אי התישבות דרשת רשבי על "כי יסיר" בלשון הכתוב יש לראות שללא ספק ולד ישראלי מגויה הינו ישראל ולהפך ולד ישראלית מן הגוי גוי. ניתן כמובן להסכים לתקנת חכמים ולראות את ולד הישראלית מן הגוי שמעונין לחיות בתוך קהל ישראל כגר כלאמר גוי שחי ביננו אך מאידך להחל עליו את חוקי הגרים (כגון איסור חיתון לכל הפחות שני דורות בישראלית עיין הלכות גרים)

4. בענין המסורת

יש לסבור שחכמי ישראל שבאותם דורות שינו חק זה מכמה סיבות שקשורות למציאות של עם גולה ומשועבד מציאות שלמעשה התקימה בעם ישראל מאז חורבן בית ראשון ואף לפניו גם אם נמצאו באופן זמני תקופות טובות יותר.

1.עם גולה ומשועבד –הביא רש"י מהמדרשים על הכתוב בבמדבר כו "משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם" כלאמר מעבר לניסיות שמתוארת במדרש מתוארת בו גם דרך הטבע שנשות אוכלוסיות גולות היו נאנסות על ידי האוכלוסיה המקומית השלטת כיון שישראל היו עם משועבד ועשוק בין הגוים כבר מימות חורבן ממלכת יהודה כמתואר במדרשים וכו' מסתבר שאונס נשים בקהילות גולות על ידי העם המקומי אדוני הארץ היה מצוי וניתן לדעת מי האם ולא מי האב אפילו אצל ישראלים בני חורין.

2.עבדים ושפחות – כיון שאחר כיבושים הנוהג היה לסחור בנכבשים לעבדות מאז יציאת מצרים ועד חורבן בית שני כמתואר בכתובים רבים "נשינו וטפנו יהיו לבז" "והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה" "ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו.. ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים" וכן מתואר בדברי פלויוס על מכירת יהודים רבים לעבדים ושפחות וכן הדברים ידועים בספרי ההסטוריה בש"ס ובהלכה במקומות רבים שהשפחות היו נשכבות לרבים והעבדים לא היו יודעים כלל מי ילדהם ומבלי להסכים עם הדברים אצטט את הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יד הל' יט )"נותן אדם שפחתו לעבדו או לעבד חבירו, ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחלה ואינן צריכין שום דבר אלא הרי הן כבהמות, ושפחה שהיא מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא לפי שאין אישות אלא לישראל או לעכו"ם על העכו"ם אבל לא לעבדים על העבדים ולא לעבדים על ישראל".

3.מלחמות – ידוע בכתבי ההסטוריה וכן הוזכר לרוב בש"ס בפוסקים ובמדרשים שבזמן כיבושים נשים נאנסו עד כדי כך שחזקת כל נשי אותו מקום אנוסות כמובא בכתובות כז א' "עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות" וכן הובא בפוסקים.

4.עוזבי ברית – בניגוד לדמיונות אנשי הנוסטלגיה מהמובא בפלויוס בספרי ההסטוריה בש"ס ובמדרשים לא היו ישראל בדורות שקדמונו צדיקים ושומרי תורה ומצוות אע"פ שהיו גם כאלה. אחת הבעיות הנפוצות בקרב עוזבי הברית מתוארת בסוטה מז עמ' א "משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו" התפרצות הניאוף בחברה שוב יוצר את השאלה האם אפשר ליחס ילד לאביו.

5.קריסת המדינה התרבות ומערכת בתי אב – סיבה מהותית יותר. בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם העם ישב והתנהל במבנה של בתי אב. נשים היו באות לגור בבית האיש שהיה בנחלת אבותיו כמתואר בכתוב, וכשגרש אדם אשה הרי ששבה אל בית אביה אבל הילדים נשארו בבית האב במובן הקטן של בית אביהם או במובן הגדול של משפחת אביהם. צורת חיים זו יוצרת מצב בו האשה מתאימה את עצמה לדרך חיי משפחת האיש אליה נכנסה, כל שכניה כל סביבתה תהיה משפחתו והילדים גדלים לפי דרך חיי אביהם. הדבר הכרחי גם כתוצאה מצורות חיים שונות בין קבוצות בתוך ישראל לדוגמא כהן או לוי שגרש את אשתו והיא מיהודה אם ילך עם אימו מי ילמד אותו את חוקי הטהרה וההקרבה את הידע הנדרש להיות שופט ומורה ומי יכשיר את מדות נפשו בהתאם לשרות בבית האלהים והרי גדל בבית חכלילי עינים ולבני שינים שקמים לכרמיהם ולעדריהם וכו'. לאחר קריסת ממלכת יהודה ועם היציאה לגלות בטלה דרך קיום זו והחיים השתנו למצבים החברתים היותר מוכרים וקרובים לזמנינו, האם אינה חיה בתוך ותחת השפעת דרכם ודתם של בית האב ומאידך האב עוסק בעיקר בפרנסה והאם יותר בגידול הילדים כתוצאה הילדים מזדהים יותר עם האם עם תרבותה/דתה של האם ולא של האב. ולכן אם האם גויה מסתבר שיגדל לחיות כגוי ולא כאביו ומה גם שאם אביו חי עם גויה בלא שהביאה בברית הרי שברור שהוא עצמו אינו שומר את ברית האל וממילא מי יחנך את הילד לחיות כיהודי הדבר מתחזק שבעתיים אם חיים בחו"ל בין הגוים רוב הסיכוים שיראה עצמו כאחד מהם ואובדנו מכלל ישראל ברור.

5.בימינו

1.המציאות השתנתה וחששות היכולת ליחס ילדים לאביהם כתוצאה מגלות עבדות ומלחמות אינה קימת. כך גם לגבי החשש מאי יכולת ליחס ילדים לאבותיהם כתוצאה מנאוף זעום, הן משום שהמנאפות מנאפות להנאתן ולא כדי לצער עצמן בטרחת גידול ילדים ולא ניחא להן להרות, הן משום קלות מניעת ההריון בימנו, הן משום החשש של תגובת החברה ומעמד הילד באם יתגלה הדבר ובפרט שניתן לעשות בדיקת אבהות. 

2.גם ענין החינוך השתנה, מחברות בהם אבות רבים לא עסקו בגידול וחינוך ילדיהם מסיבות כלכליות או בגלל תפיסות ביחס למהו גבר ותפקידו והשאירו זאת באופן כמעט מוחלט לנשים הרי שהיום רוב ככל הנשים יוצאות לעבוד כגברים ובמשפחה נורמלית גידול הילדים מבוצע על ידי שני ההורים. כן לגבי הקשר עם משפחותיהם המורחבות של ההורים אין העדפה לצד מסוים, כך שגם מצד החינוך וקרבת הילד למי מן ההורים ומשפחתו לא ניתן לקבוע שהילד ילך אחר אימו ומשפחתה ולא אחר אביו ומשפחתו.

3.גם ענין השפעת הסביבה השתנה, כיום כחצי מעם ישראל גרים בארץ ישראל בערים שברובן כולם ישראלים. גם בערים המעורבות עם הערבים, למעט חריגות קלות הישראלים והערבים נבדלים אלו מאלו, אינם מתערבים וגם במקרים החריגים יהיו אלו בנות ישראל שינשאו לערבים הנישואין בין ערביה לבן ישראל אפסית כך שממילא השאלה האם בנו של ישראל ימשך אחר האם משפחתה ובני דתה אינה קימת. גם אם חילוני הוא וגדל בסביבה חילונית הוא יזהה עצמו כישראל חילוני ולא כנספח לגוים אגב אימו ומשפחתה.

4.לגבי בני ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות שחיים בחו"ל ונשאו גויה החששות אכן קימים, הן מצד שבדרך חיי ישראל חילוני וגויה חשש הניאוף וההולדה ממנו קיים הן מצד הזדהות עם הסביבה הגויית אעפ"כ מי מזרעם שירצה ניתן להכלילו או להוציאו מכלל ישראל על ידי בדיקת אבהות.

5.לגבי בני ישראליות מגוים מכיון שמדין תורה הרי הם גוים, הרוצים מהם להטמע בישראל יש לקבלם כגרים ויהיו אסורים בנישואים בבנות ישראל לפחות שני דורות או עשרה וכן לגבי ביאה בקהל (עיין מכתב בענין גרים וגיור). לגבי בני ישראליות שאינם רוצים להטמע בישראל יש לראותם כגוים אחר אביהם לכל דבר.

6. מבלי להכנס לנושא הפריות חוץ גופיות. היוצא מדברינו בניגוד לדעה התורנית המקובלת שיש להשתמש בזרע של בן ישראל ולא של גוי, משום שהמשתמשת בזרע של בן ישראל ולדה ישראל והמשתמשת בזרע של גוי הולד גוי. (בעית נישואי עריות מתגמדת ביחס לבעית הולדת גוים. מעבר לכך שהיא פתירה שכן ילדי תרומת זרע וכמות תורמי הזרע שהינם ישראל מצומצמת ביחס למועמדי הנישואין הישראלים בכלל ומי שהינו ולד תרומת זרע יוכל לברר אם הצד השני גם מתרומת זרע או שאביו תרם זרע בדיקות DNAוכו')

 

6.בענין מהות השינוי

היחידים שניתן לטעות ולחשוב כי מיוחסים הם אחר אימותיהם הינם העבדים ככתוב "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה" אם בכור לבן חורין הוא הרי שהוא בכור פרעה בכור לאביו ואם עבד הוא ניתן ליחסו לאימו השפחה. וכן נכתב בעבד עברי "אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו". אלא שגם עבד אינו מיוחס אחר אימו כי אם באופן חלקי ועיקר יחוסו לאדון. סיבת הדבר לכל אדם ישנה מהות, תכונה אלוהית מסוימת, תכונה זו עוברת בזכרים מאב לבן והיא מהות המשפחה ובית האב. עבד אין לו תכונה זו צורת קיומו הוא גוף שמשרת לאדונו שהוא המגלה תכונה אלהית מסוימת. צורת קיום העבד הינה צורת הקיום הקמאית של החיות וצורת קיום האשה ועל זה נכתב "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו ויצר…מן האדמה כל חית השדה…ולאדם לא מצא עזר כנגדו ויבן…את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה.." לכן עיקר יחוסו, יחוסו העליון יותר הוא לאדונו, ונקרא "יליד בית" ובש"ס וכו' "עבדא דבי.." משרת לבית זה לתכונה האלהית המתגלה באדונו ומשפחתו (בית אב) "עזר כנגדו". שרות זה הינו חיבורו לתכונה האלהית ולכן "הימול ימול יליד ביתך" וכו'. יחוסו לאם הינו כיחוס החיות ואינו יחוס כלל כי אם ציון גופני כלאמר גוף זה יצא מגוף זה אבל אין בו יחוס לתכונה האנושית יחוס לתוכן אלהי ועל זה אמרו " עבד אין לו חייס" (חייס= יחוס) . בחטאיהם איבדו ישראל את התוכן האלהי, כשם שהסתלק השוכן מביתו מהחומר בו הוא שורה כך הסתלקו נשמות ישראל מגופם ונשארו כעבדים אדם ללא נשמה, עבדי הגוים תחתם חיו ועיקר יחוסם היה לגוים או יחוס הגוף לאימם ככתוב "האשה וילדיה תהיה לאדניה", אך היחוס למהות ישראל העוברת מאב לבנו כבר הסתלקה ולא היה ניתן ליחס אליה.

עתה אחר ששב האל את שבותינו קיבוע תיקון חכמינו לזמן בו היינו עם גולה ומשועבד שהנולד מישראל וגוי יחוסו אחר אימו אינו תיקון עוד כי אם קלקול. כשם שהחששות המציאותים הגורמים ליחוס אחר אם כמעט כלו מן המציאות, כך גם במציאות הרוחנית בא האדון אל היכלו וכלתה סיבת היחוס לאם. שינוי הנהגת האל כבר ניכר גם במשפטי הגירושין החילוניים שעברו משיפוט בו למעט חריגות בודדות משמורת הילדים היתה אצל האם באופן גורף, למשמורת משותפת בה יש גם אב לישראל. לצערנו נראה שכשם שחוג הרבנים האשכנזי חרדי ברובו (ונגרריו מעדות המזרח) הינו האחרון לקבל את רצון האל בשיבת ישראל לארצו כך גם בנושא זה יהיו האחרונים ללכת עם האל ורצונו. יד האל לא תקצר והיחוס ישתנה וישוב לתיקנו תוך זמן קצר והנותר הינה השאלה האם יקבלו זאת 'הרבנים' מדעת ורצון וישיבו את יחוס ישראל לאב או שהדבר יבוא כפי שקרה לרב באונס ורעה.